Printer Friendly
קבוצות מפסידות
תמיד הרגשתי שחלק מהמשיכה לספורט, במיוחד בליגות של ספורט מקצועני, טמון בזה שהספורט הוא מעין מטפורה לחיים. אחת התעלומות הנצחיות בספורט היא הנאמנות של האוהדים לקבוצה המפסידה שלהם שנה אחר שנה, ולפעמים אפילו במשך עשרות שנים.
השיקגו קאבס לא זכו באליפות במייג'ור ליג של הבייסבול למעלה ממאה שנים. היינו מצפים שהעובדה הזאת תפגע בנאמנות האוהבים ותביא את המועדון לפשיטת רגל. אך ההיפך הוא הנכון. כל הכרטיסים נמכרים כמעט לכל משחק של הקאבס, והקבוצה שווה מאות מיליוני דולרים. נדמה ששום דבר אינו פוגע בפופולריות של הקבוצה או בנאמנות האוהדים שלה.
זה המצב גם עם הרבה קבוצות ונבחרות בעולם הספורט. לא רק המנצחים זוכים להערצה ולתגמולים. גם המפסידים זוכים לחיבוקים ולרווחים. הרעיון של שכר ועונש, הצלחה וכישלון, לא תמיד חל על עולם הספורט.
קהל האוהדים של הקבוצות המפסידות לעולם אינו נעלם. הסיסמה היא תמיד "חכה לשנה הבאה". אבל השאלה המתבקשת היא למה שמישהו יחשוב שהשנה הבאה תהיה שונה מהשנה הזאת או משנים, או עשרות שנים, שקדמו לה. אבל זה טבע האדם – תמיד לקוות לטוב.
כל ליגות וקבוצות הספורט בנויות על הנחת האופטימיות, התקווה שמה שלא הצליח בעבר יצליח איכשהו בעתיד. ולא רק הקבוצות המנצחות משגשגות מבחינה כספית. לא פעם, דווקא הקבוצות המפסידות מכניסות יותר רווחים לבעלים שלהן ולמשקיעים.
המאפיין החריג הזה של עולם הספורט מוצא ביטוי במידה רבה גם בחיים הפוליטיים. מדיניות ישנה שהסתיימה בעבר לכישלון ממוחזרת שוב ושוב ומוצגת לנו כאפשרות הטובה ביותר מבין כל האפשרויות שעומדות לרשותנו. מנהיגים פוליטיים שנכשלו, ומקצתם אפילו הורשעו בפשעים חמורים, נבחרים שוב וזוכים לנאמנות מחברי מפלגתם. מנהיגים כריזמטיים שהבטיחו גדולות ונצורות ועוררו תקוות שווא ולבסוף התגלו בחולשתם זוכים להערכה ואף לכבוד למרות הכול.
גם אידיאולוגיות שנכשלו מוסיפות להתקיים בעולם הפוליטי, החברתי ואפילו הדתי, בעקשנות. נדמה כמעט שכולם אוהבים את המפסיד ויהיו ההשלכות אשר יהיו. דומני שכבר ברור שפתרון "שתי מדינות" לסכסוך הישראלי-ערבי איננו פתרון בר-קיימא. למרות שרבים עדיין משלמים מס השפתיים לתפיסה שאומרת ההפך, נדמה שגם הערבים וגם הישראלים מבינים עמוק בפנים שזה חסר סיכוי, ולכן שני הצדדים לא מעוניינים באמת ליישם אותו.
ובכל זאת, העולם אוהב מפסידים ומתעקש שיש לכפות את הפתרון הכושל הזה על שני הצדדים. השיקגו קאבס ימשיכו להפסיד בכל המשחקים הביתיים שלהם. "תהליך השלום" ופתרון שתי המדינות ימשיך להיות נושא הדיון למגינת לבם של כל הנוגעים בדבר. לאחר שהפך לתעשייה ממוסדת שבה רבים השקיעו אינטרסים גדולים וכסף רב, אין הרבה סיכוי שהוא יתבטל בעתיד הנראה לעין.
גם בעולם היהודי יש שפע דוגמאות לתפיסות כושלות ולאמצעים שמשיגים את ההיפך ממטרתם. את גל ההתבוללות ונישואי התערובת הגדול ששוטף את העולם היהודי בתפוצות, ובמיוחד בצפון אמריקה מותקף היום במדיניות, באסטרטגיות ובטקטיקות שנכשלו במאמץ לעצור את תהליך החילון בעולם היהודי במזרח ומרכז אירופה במאה ה-19.
אך גם היום אנחנו ממשיכים לנקוט באותן השיטות והאמצעים שאכזבו אותנו, לדאבון הלב. יתרה מזאת, אנשים שמנסים להציע השקפה שונה או דרך אחרת להתמודד עם המצב הקשה בימינו מואשמים בדרך כלל בזה שאינם "אוהדים" אמתיים ונאמנים של הקבוצה שלהם.
נאמנות לקבוצה בכל מחיר היא אזור הנוחות שאנשים מסתגלים אליו בקלות, ובסופו של דבר גם מתקשים לוותר עליו. אם מטרת המשחק היא לנצח, לפחות בחלק מהמשחקים, מי שנאמן לקבוצה באמת חייב לתבוע מהקבוצה לעשות שינויים שאולי יעזרו לה לנצח בעתיד. זה אמנם מוזר, אך אני מכיר יהודים טובים רבים שמגלים אדישות כלפי המצב של התורה והמסורת בחברה היהודית היום ואפילו מרוצים ממנו. הם נהנים לתמוך בצד המפסיד. עד שהמצב הזה ישתנה ויתוקן, אין הרבה סיכוי שנצליח להרכיב קבוצה מנצחת.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
