Printer Friendly
התבגרות
כל הילדים גדלים, כך אנחנו מקווים, ונעשים לאנשים בוגרים עצמאים ויצרנים שיודעים להסתדר בכוחות עצמם. התורה עצמה דוגלת בתהליך הזה כשהיא אומרת לנו "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו" כדי לשאת אישה ולבנות את ביתו ומשפחתו. אך לא פעם ההתבגרות היא תהליך כואב גם להורים וגם לילדים.
העליתי כמה פעמים את הרעיון שכולם צריכים להיוולד בני 21 וכבר מחונכים, משכילים ועם הכישורים הדרושים לפלס את דרכם בחיים בהצלחה. אך בשמים משום-מה לא קיבלו את ההצעה שלי, ולכן תהליך ההתבגרות נשאר חיוני וקשה כתמיד. לדאבון הלב, הרבה משפחות לא מתפקדות ואנשים כושלים הם תוצר של היעדר התבגרות. להישאר נער נצחי כששיערך כבר מאפיר - זה מתכון בטוח לכישלון אישי ומשפחתי.
היתרונות שבהתבגרות רבים: אנחנו כבר לא מחפשים מפלצות שמסתתרות מתחת למיטה שלנו או חוששים מתהפוכות החיים כפי שחששנו בצעירותנו. בקיצור, ההתבגרות והעצמאות יוצקים בנו תחושה של ביטחון עצמי, זהות, אומץ לב, חדשנות והשקפה רחבה יותר על החיים ועל הבעיות הנלוות אליהם.
כשאנחנו ילדים ואפילו מתבגרים צעירים, אנחנו עדיין תלויים תלות מלאה באנשים אחרים כדי להתקיים ולהגיע להישגים. הורים, מורים, בתי ספר, ישיבות, סמינרים, מכללות ואוניברסיטאות שולטים בחיינו ומעצבים את השקפותינו ואת התנהגותנו. אנחנו תמיד נתונים ללחץ קבוצתי , ורוב הזמן הוא משפיע לרעה גם על שלבים מאוחרים יותר בחיינו. אם ננסח זאת בלשון עדינה, חיוני ביותר להתבגר כראוי.
זה נכון לא רק כשמדובר בבני אדם אלא גם באומות שלמות. אלפיים שנה לא התאפשר לעם היהודי להתבגר. הגולה גזלה מאתנו כל תחושה של עצמאות ובגרות לאומית. תמיד היינו נתונים לגחמותיהן של ממשלות שונאות, של אצילים תאבי בצע, של חוקים שהשתנו חדשות לבקרים, של מהפכות חברתיות ואופנות זמניות של מחשבה והתנהגות.
לאור כל זאת, פיתחנו כעם מנטליות של תלות באחרים. בגולה התלות הזאת נכפתה עלינו. מעולם לא יכולנו להתנגד בשום מובן משמעותי, ולכן גם לא יכולנו לשמוע את הביקורת הנחוצה כדי להשתנות ולהתפתח. נשארנו מתבגרים נצחיים בחברה האנושית בלי לקבל הזדמנות להתבגר באמת, לעמוד על רגלינו ולהשיג הצלחה בלי להזדקק לעזרה מאחרים.
אפילו אחרי שמדינת ישראל קמה, לפני 67 שנים, המשיך הלך הרוח התלותי הזה ללוות אותנו. היינו תלויים במדינות אחרות שסיפקו לנו סיוע כספי, נשק ואפילו הגנה דיפלומטית. בגלל המציאות של התלות הזאת, חשנו תחושה עזה של ייאוש בכל פעם שהרגשנו שהפטרונים שלנו, שאנשי חסדנו, עלולים לנטוש אותנו. פשוט פחדנו להיות עצמאיים, להתבגר כאומה.
היהודים שחיים בישראל עכשיו יכולים להרגיש שינוי בגישה הזאת. אנחנו מתחילים לעמוד בגלוי ובצדק מול ידידינו הנכבדים - שתמיד טוענים שכוונתם טובה, גם כשהעצות והמעשים שלהם כבר הוכיחו שהם עלולים להיות מוטעים ומסוכנים לנו – ולומר את דעתנו. העם היהודי שחי במדינת ישראל מתחיל ללמוד להתבגר כאומה. התהליך היה ארוך, אך אין ספק שאנחנו מתבגרים עכשיו.
ישנם חלקים בחברה שלנו שעדיין צריכים להתבגר. חלק גדול מהקהילה הדתית עדיין חש שקיומו ורווחתו תלויים תלות מוחלטת באנשים אחרים. בין אם זאת תלות בנדיבות לבה של הממשלה, בתרומות של נדבנים, או בטוב לבה של החברה בכלל, בחלק גדול מהקהילה הדתית שוררת תחושה שהקהילה תצליח להתקיים רק אם אנשים אחרים יטפלו בצרכיה ובבעיותיה.
נדמה כמעט שהיא לא מעוניינת להתבגר. ובכך היא גוזרת על עצמה עוני, בעיות הולכות ומתרבות בתחום המשפחה, אפליה חברתית ומדון. אנחנו כבר לא חיים תחת שלטון שרירותי ומפלה שקובע איך יתנהלו חיינו. אחת התרומות הגדולות של מדינת ישראל לעולם היהודי היא העובדה שהיא עזרה לנו להתבגר כעם וכפרטים.
כפי שהזכרתי קודם, התבגרות יכולה להיות תהליך כואב, ושגיאות רבות עלולות להיעשות בתהליך הזה, ולרוב הן גם נעשות, בדרך לסוג כלשהו של התבגרות מוצלחת. עם זאת, אי אפשר להסכים לעולם לתוכנית שמנציחה את גיל ההתבגרות ואת התלות גם בשלב מאוחר יותר בחיים. אנחנו בעיצומה של התבגרות כעם וכאומה. אנחנו צריכים לנסות לשתף את כל המגזרים בחברה בתהליך ההתבגרות הזה.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
