Printer Friendly
אידיאולוגיה ומציאות
התורה שלנו מתארת את עצמה כתורת חיים. אפשר לפרש את הביטוי הזה בדרכים שונות. הוא יכול להתייחס לעובדה שהתורה נצחית, תוססת ומתחדשת תמיד, מקור ומעיין של חיים – זאת תורת חיים. אך לפי לדעתי הביטוי הזה מבקש לומר שהיא גם, אם לא בעיקר, תורה של מעשיות ומציאות.
היא בנויה באופן שמתאים לעולם שהיא קדמה לו. היא לא תובעת מאתנו את הבלתי אפשרי וגם לא סוטה מן הנורמות של החוויה האנושית והטבעית. זאת לא רק תורה חיה אלא גם מדריך מעשי לחיי הפרט והחברה שמעוגן במציאות. על אף שהתורה מאמצת צורת שלטון מלוכנית, היא לא באמת תומכת בהשקפה פוליטית אידיאולוגית מסוימת או בתוכנית כלכלית מקיפה. אדרבא, היא נוהגת בענווה ונמנעת מלכפות על החברה האנושית צורות או רעיונות קבועים מראש.
לכל אורך תקופת התנ"ך, כשהיו נביאים שהדריכו את עם ישראל, הם דיברו כמעט פה אחד על התנהגות מוסרית, על צדק בממשל ובחברה ועל הצורך לנהוג בזולת בטוב לב ובסובלנות. הם שמו דגש על הסכנות המעשיות שניצבו מול הממלכות היהודיות והזהירו מפני היבריס ופרובוקציה.
נביאי ישראל לא תמכו בקפיטליזם, סוציאליזם, קומוניזם, לאומנות, אוניברסליות או כל דוקטרינה אידיאולוגית אחרת. כל האידיאולוגיות, במוקדם או במאוחר, פוגעות בזכויות הפרט ומובילות לחברות רודניות שתומכות שימוש באמצעי רשע כדי להשיג מטרה נעלה כזאת או אחרת. אנחנו מודעים עד כאב למקומות שאליהם האידיאולוגיות של מאתיים השנים האחרונות הובילו אותנו. אידיאולוגיות תמיד מסוגלות להצדיק עוולות שמטרתן להשיג את התכלית המושלמת הדמיונית שלהן.
כשאידיאולוגיה חוברת לדת ומציגה את עצמה כחלק מן הבסיס האמוני של אותה הדת, אותה אידיאולוגיה הופכת לקטלנית כפליים. מלחמות דת לכל אורך ההיסטוריה היו בעצם מאבקים על אידיאולוגיה, שטחים, כוח, רווח כספי ושליטה ולא באמת מלחמות על דת ואמונה עזה.
יש בתורה תרי"ג מצוות. היינו מצפים שזה יספיק. ובכל זאת, בימינו, הן מכוסות באידיאולוגיות סותרות שמייחסות לעצמן מעמד והילה של עיקר אמונה. בעיני האנטי-ציונים שבקרבנו, ביזוי מדינת ישראל והשמצתה שווה לשמירת שבת ולאכילת מזון כשר. האידיאולוגיה שלהם הפכה אותם לשונאים ושנואים. לא ייתכן שזה מצב הקיום שהתורה רצתה ליהודים בפרט ולבני האדם בכלל. לרבים מן הדתיים הציונים, התיישבות בארץ ישראל היא אידיאולוגיה מרכזית שמקבלת עדיפות על פני כל דבר אחר ומוכרחים להודות שיישום קיצוני של האידיאולוגיה הזאת סותר לגמרי את המציאות של ימינו. התורה היא התגלמות ההתחשבות במציאות, לכל הפחות, ומשהו שאפשר ליישם בכל מצב.
מסתבר שבני אדם אינם מסוגלים לחיות בלי אידיאולוגיה שתקיים את התפיסות הפוליטיות שלהם ואת מצעם החברתי. אך עלינו להיזהר שהאידיאולוגיה הזאת לא תהיה מנוגדת למציאות. ממצב כזה לא יכול לצמוח שום דבר טוב.
בכל ספרי הנביאים אנחנו רואים שהמציאות הייתה אבן דרך שהנחתה אותם. הנביא שמואל מהסס, על אף שהוא מצווה על ידי הקב"ה, ללכת לביתו של ישי כדי להמליך מלך חדש על ישראל. הוא אומר לקב"ה "איך אלך ושמע שאול והרגני?" ונראה שהקב"ה מחליט להתחשב במציאות הזאת. הוא מורה לשמואל לקחת אתו עגלת בקר שאותה יקריב בבית לחם כסיפור כיסוי שיסתיר את התכלית האמיתית של נוכחותו שם.
בכל ספרי נביאי ישראל יש למציאות ביטוי חזק בדברי הנביאים. המציאות משפיעה על השקפותיהם. בימי בית שני, רוב חכמי ישראל לא תמכו במרד ברומי מפני שסברו שהוא חסר תוחלת ויוביל רק לחורבן המקדש. המציאות של המעצמה הרומית גברה על האידיאולוגיה של המשיחיות היהודית של אותה התקופה. 60 שנה מאוחר יותר, רוב החכמים לא הסכימו עם האידיאולוגיה של בר כוכבא ורבי עקיבא והתנגדו שוב למרד ברומי, שגם עליו נגזר כישלון.
בעולם היום ובמצב שבו אנחנו מוצאים את עצמנו, כדאי שניזהר ולא נבלבל בין אידיאולוגיה – שאיננה בהכרח אחד מעיקרי האמונה שלנו – למציאות שאנחנו רואים לנגד עינינו. אנחנו צריכים להתפלל שהקב"ה יעניק לנו את החוכמה והיכולת להבחין ביניהן וליישם את האמת ההיסטורית הזאת גם ימינו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
