Printer Friendly
ניתוק
אחת הבעיות שניצבות בפני ההנהגה הדתית של העולם היהודי, במיוחד ההנהגה של הרבנים הגדולים וראשי מוסדות החינוך הדתיים המובילים בישראל, היא העובדה שיש תהום פעורה של נתק בינם לבין ההמונים שהם מבקשים להנהיג ועליהם הם מבקשים להשפיע.
אני זוכר שפעם, כששימשתי כרב במיאמי ביץ' לפני עשרות שנים, תלמיד חכם ישראלי ידוע ביקש רשות לדרוש בשבת בבית הכנסת שלי. מיד עשיתי את כל הסידורים הנחוצים, אבל דיברתי אתו מראש ואמרתי לו שהרכב הקהילה לא מאפשר לשאת דרשה תלמודית סבוכה שלא תהיה מובנת לקהל השומעים או תזכה להערכה ראויה.
האיש התעלם מעצתי, מצב שאני מורגל בו היטב, ונשא הרצאה בת 35 דקות על נושא עלום ואזוטרי מאוד שמוזכר בתלמוד. מטבע הדברים, דבריו לא התקבלו יפה, ואני נאלצתי לספוג נזיפות מרבים מבני הקהילה שלי על כך שהרשיתי לאיש הזה לדרוש.
שאלתי את אותו תלמיד חכם מדוע התעלם מעצתי ובחר לדבר על נושא שאין לו רלוונטיות לקהל ושלא עורר שום עניין באנשים שנאספו בבית הכנסת. הוא השיב לי בהיתול, ואולי ברצינות, "ניסיתי להעלות אותם לרמה גבוהה יותר של לימוד תורה." אמרתי לו שאני חושב שהמטרה שלו ראויה אמנם, אך לא כן האמצעים שלו.
הסברתי לו שאני חושב שנואם, ובוודאי רב או תלמיד חכם שרואה את עצמו כמנהיג וכאדם שמשפיע על העולם היהודי, לא יכול להרשות לעצמו להיות מנותק לגמרי מהאנשים שאליהם הוא מדבר ושאותם הוא מנסה להנהיג.
התורה מלמדת אותנו שמשה רבנו "ירד אל העם". זה לא תיאור של הירידה הפיזית בלבד של משה מהר סיני. הירידה הזאת מסמלת משהו רחב יותר: משה רבנו היה מחובר לבני ישראל וחש אמפתיה אליהם. הוא לא יכול היה להנהיג אותם ממרומי הר סיני. כדי להנהיג את עם ישראל, משה היה צריך לגלות נכונות לרדת מן ההר, כביכול, אל הרמה של העם.
חלק גדול מן המאבק בתוך העולם היהודי הדתי ומחוצה לו בישראל סובב סביב שאלת הניתוק. מסיבות שונות, שמקצתן מוצדקות ומרביתן מוגזמות או מבוססות על בורות, הציבור בישראל איננו רוחש הרבה אמון או כבוד כלפי ההנהגה הרבנית שלו ולא תמיד הוא נשמע לה. זה נכון כשמדובר ברבנות הראשית לישראל ובמעמדה העגום, אבל זה קורה גם במגזרים של החברה הדתית שמתיימרים לציית להוראות של גדולי ישראל. ההשפעה של הרבנים האלה ברמת השטח היא מזערית.
גם לזה אחראי הנתק העצום שקיים בין העולם שבו הרבנים האלה חיים לעולם האמיתי של חיי היומיום עם כל הבעיות והאתגרים שאיתם מתמודדים המוני העם. העלאת רמת הידע והרוחניות בקרב האנשים היא תהליך ממושך ומפרך. את המטרה הזאת אפשר להשיג רק כאשר ההנהגה באמת ובתמים מבינה את החיים של הציבור הרחב ואת הקשיים שאיתם הוא מתמודד.
בתלמוד עצמו נאמר שאסור למנהיגים דתיים לגזור על הציבור גזרות שאיננו יכול לעמוד בהן. עם זאת, אנחנו עדים שוב ושוב לאמירות ולגזירות של רבנים גדולים שרוב היהודים בישראל לא היו מסוגלים לחיות ולהתקיים אלו היה נשמעים להן.
הנתק הזה גלוי לכול – זה הפיל בחדר שגם המנהיגים וגם ההמונים מתעלמים ממנו. אנחנו נאלצים לחיות במין ארץ פנטזיות של ציות תיאורטי לרבנים, אך בפועל להתעלם מהכרזותיהם. בסופו של דבר, ניתוק מוליד חוסר כבוד.
יש כיום כמה יוזמות שמנסות לתקן את הנתק הזה ולגשר על התהום ובכך לשקם את הסמכות של הרבנות והרבנים בישראל. אך כוחות ממוסדים ואינטרסים פוליטיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהציבוריות הישראלית ומהחיים הדתיים כאן נלחמים ביוזמות האלה בכל כוחם.
יש תחושה חסרת בסיס של הישג בקרב אלה שממשיכים להגן על הנתק הזה ולהאמין שגם היום אפשר לכפות את מה שהיה פעם. המאמץ להקים רבנות שמבינה את העם ומדברת אליו בלשונו, רבנות שתזכה לכבוד מהציבור ותהיה שוב הנהגה רוחנית ומוסרית בארץ הזאת, הוא מאבק שנמשך כבר מאה שנים.
בינתיים לא נראה שאחד הצדדים עומד לנצח במאבק הזה בעתיד הנראה לעין. ובכל זאת, הבעיה של הנתק בחברה היהודית הדתית בישראל לא תיעלם וגם לא תיפתר מאפס מעשה. זה אחד הנושאים המרכזיים שבו אנחנו צריכים להשקיע מחשבה ופעולה, אם אנחנו רוצים להתחיל תהליך שבסופו של דבר יצמצם, אם לא יעלים לגמרי, את הנתק הזה.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
