Printer Friendly
חוצפה וחוסר אונים
היה זה חורף מוזר וקשה מבחינת מזג האוויר גם בארה"ב וגם כאן, בישראל. את הארץ כולה פקדה צינה עזה, ירושלים "זכתה" לשתי סערות שלג גדולות ושלג ירד אפילו באזורים בארץ שבוודאי אינם מורגלים בתופעות טבע כאלה. ארצות הברית הייתה נתונה לאחיזתה של מערבולת ארקטית שהפכה את השלג והקור למילים מאוד לא פופולאריות ברוב הארץ.
לא מכבר טענו המומחים שהתחממות גלובלית עומדת להביא עלינו את סוף העולם. אך מאחר שבעשור האחרון לא התרחשה שום התחממות שניתן להבחין בה, והואיל שמבחינה אמפירית אנחנו חווים חורפים קשים יותר מן הרגיל, השתנתה המנטרה עכשיו והפכה מ'התחממות גלובלית' ל'שינוי האקלים'. הבעיה היחידה עם השינוי האקלים היא שהעובדה שהאקלים תמיד משתנה, ואין כמעט דבר שבני אדם יכולים לעשות כדי לשלוט בשינויים האלה או לווסת אותם וקל וחומר למנוע את התרחשותם.
המדע משוכנע – כך לפחות לפי ההצהרות הפומביות של רבים מן המדענים המובילים בתחום – שאפשר לנקוט צעדים כדי להשפיע על שינוי האקלים. באמירות כאלה הם עוברים את הגבול שמפריד בין עובדה מדעית למה שהוא לא פעם יהירות חצופה ומשאלת לב. כשמדובר בטבע (ומזג האוויר הוא בוודאי פונקציה של הטבע) ובהתמודדות עם גחמותיו, בני האדם לרוב חסרי אונים.
אינני מדען או מומחה למזג האוויר ולא אסתכן ואביע דעה בשאלה אם פליטת הפחמן שבני האדם אחראים לה היא הגורם העיקרי לשינוי האקלים. עם זאת, נראה שלאור כל השינויים, התיקונים וההתאמות שנעשים בתיאוריות שמדענים התייחסו אליהן כמקודשות במשך שנים רבות, נעשה כולנו בחוכמה אם נהיה זהירים כשאנחנו דנים בסיבות לשינוי האקלים.
ייתכן מאוד שהאקלים תמיד השתנה ותמיד התאפיין במחזוריות, כפי שקורה בתחומים רבים של עולם הטבע. הטבע מהלך עלינו קסם, וחלק ניכר מקסמו הרב נובע מהמסתורין שיש בו ומחוסר נכונותו להתאים את עצמו למוסכמות שלנו.
יש למדע מה ללמוד מן הדת בכל מה שנוגע לענווה. גם הדת עצמה יכולה להפיק לא מעט תועלת אם תיישם על עצמה את מה שהיא עצמה מלמדת על ענווה. הדת יכולה להפיק תועלת גם מן המתודולוגיה, הסקרנות והידע שהמדע תורם לתרבות שלנו.
אחד הלקחים החשובים שהדת מלמדת אותנו הוא שעל אף שבני האדם חכמים, בעלי תושייה וחדשניים, יהכולת האנושית בסופו של דבר מוגבלת, ולכן רבות משאלות היסוד של החיים והטבע יישארו ללא מענה. חלק גדול מהאסונות החברתיים הגדולים שהתרחשו באלפי שנות הקיום האנושי אפשר ליחס לוודאות חסרת בסיס, ליהירות חצופה ולחשיבות עצמית מופרזת ובלתי מוצדקת של בני האדם.
תפיסה כזאת של חשיבות עצמית היא זו שמרשה למומחים בתחום אקדמי אחד להתעטף באצטלה של מומחיות גם בתחומים כמו פוליטיקה, דיפלומטיה וממשל, על אף שהם נטולי כל כישורים והכשרה בתחומים אלה.
התלמוד מספר לנו שבימים שלפני בוא המשיח החוצפה תגבר ותהפוך לנורמה בחיי בני האדם. היעדר ענווה מצד רבים ממנהיגי העולם אחראית במידה רבה למצב הפגיע והלא נעים שבו אנחנו נמצאים. על הקיר במשרדו של שותף בכיר במשרד עו"ד שבו עבדתי פעם היה תלוי שלט שאמר "אל תבלבלוני עם העובדות. דעתי נחושה." לדאבון הלב, זאת תפיסת עולם שרבים מאוד בעולם שותפים לה ומתנהגים על פיה.
דווקא מפני שהתברכנו בידע עצום ובקדמה טכנולוגית מדהימה, קשה לנו להודות בכך שבתחומים רבים של החיים אנחנו עדיין חסרי ידע וחסרי אונים. התוצאה היא שלעתים קרובות דווקא המומחים והמלומדים ביותר מקרבנו הם אנשים יהירים ושחצנים לבלי נשוא.
התלמוד מציג לנו את הלל הזקן ואת צאצאו, רבי יהודה הנשיא, כדוגמה ומופת למנהיגות יהודית, לא בגלל למדנותם אלא בגלל מידת הענווה, הביטול העצמי והיכולת שלהם להשלים עם חוסר השלמות של הקיום האנושי. התלמוד מדגיש שהתכונה היחידה שבה מותר, ואף רצוי, לאדם להיות קיצוני היא ענווה. הענווה מצילה אותנו מחוצפה ועזות מצח. הענווה היא תכונה חיונית לעידון המחשבה וההתנהגות שלנו. אדם שחושב שהוא תמיד צודק בדרך כלל טועה. יותר מזה, האמונה שאתה לא יכול לטעות היא כשלעצמה, לעניות דעתי, עונש על אותה יהירות של הנשמה.
אולי אנחנו צריכים ללמוד ליהנות משינוי האקלים שאנחנו חווים עד כמה שניתן ולהבין שהאמירה המפורסמת של מארק טוויין על כך שאי אפשר לעשות שום דבר בעניין מזג האוויר נכונה גם היום.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
