Printer Friendly
תרומה
בפרשת השבוע מסופר על גיוס התרומות הראשון והמוצלח ביותר בהיסטוריה היהודית לצורך בניית בניין. כשהתורה מתארת את העניין, היא מספרת שמשה רבנו אמור לקבל מנחות של זהב, כסף, נחושת, אבנים יקרות, אריגים, עצי שיטים, כישרונות אמנותיים וכל דבר אחר שיהיה נחוץ לבניית המשכן במדבר.
אך התורה גם מזהירה בעניין התרומות של הסחורות והשירותים, של הממון והכישרון שמשה עתיד לקבל מעם ישראל. התורה אומרת "אשר ידבנו לבו": התרומות האלה צריכות להגיע מנדיבות לבם של התורמים. כולנו יודעים שלכתוב צ'ק קל הרבה יותר מלהרגיש כוונה טובה אמיתית ולחוש התלהבות בנתינת התרומה.
בני האדם מטבעם נלהבים פחות בנדיבות לבם. גם כשהם מוכנים לתרום חלק מרכושם החומרי, לא פעם התרמה איננה מלווה בכוונה הטובה וברוח נדיבה. כאן התורה מלמדת אותנו לקח חשוב: בניין או מוסד שתכליתו לעבוד את הבורא ולסייע לחיזוק הרוחני של בני האדם איננו יכול להיבנות על נדיבות חומרית בלבד.
כפי שהתלמוד מנסח זאת בתמציתיות, "רחמנא ליבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב. מגייסי תרומות מקצועיים משתמשים בכל האמצעים והשיטות כדי לגייס כסף למפעלים ולמטרות שלהם. אך אחרי עשרות שנים של התבוננות בשיטות גיוס תרומות, אני יודע שקשה מאוד להיכנס ללבו של התורם. בלי השפעה כזאת על הלב, ההתרמה מאבדת ממשמעותה הרוחנית ומהשפעתה המרוממת על הנשמה.
לעניות דעתי, הרצון לתת ותחושת הנדיבות שהתורה מדגישה כאן הם דבר שאדם יכול לחוש רק כאשר הוא מאמין שהמטרה שלשמה הוא תורם באמת ובתמים ראויה לנדיבות לבו ושווה יותר מן הממון שממנו הוא מסכים להיפרד. הדוגמה שבה אני מדבר על הנושא היא תשלום מסים. אם אדם מאמין שמתן צדקה דומה לתשלום מס, אז תרומתו מאבדת את כל ערכה הרוחני. כולנו צריכים לשלם מסים כחלק מכורח המציאות ומחובתנו כאזרחים. עם זאת, אנשים לא מרגישים שום תחושת הישג רוחני כשהם משלמים מסים. אנחנו אמנם חותמים על הצ'ק, אבל לא עם הלב.
הנתינה החיצונית הזאת שעדיין מקובלת, כמובן, כשמדובר במסים (שהרי אין ממשלה שבאמת מתעניינת בהשפעות הרוחניות של מסיה של מצב הנשמה שלך) איננה מספיקה כאשר התרומה מיועדת לבניית המשכן. במקרה הזה אנחנו מתבקשים לתת לא רק מהנכסים והממון שלנו או מהכישורים האישיים שלנו אלא לתת גם מעצמנו ומלבנו.
הדרישה של התורה איננה רק לתת מהלב אלא גם לתת את הלב עצמו למען המטרה הנעלה של בניית המשכן ולמען הפאר הרוחני שלו. לא תרומה התורה מבקשת מאתנו אלא מחויבות של העצמי. המשכן נעלם זה מכבר מן הנוף הגשמי של חיינו, אך הלקחים שלמדנו לפני אלפי שנים ממשיכים ללוות אותנו להיות רלוונטיים וחשובים לחיינו גם היום.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
