Printer Friendly
הבלים
האגדה המפורסמת מספרת שכאשר רומא נשרפה עד היסוד, הקיסר נירון שעשע את עצמו בנגינה בכינורו. מערכת הבחירות הנוכחית בישראל מזכירה לי את האגדה הזאת. כל נושא מטופש - החל מהחזרת בקבוקים משומשים וגניבת כספי הפיקדון ועד הוויכוח הנוכחי בעניין המינוי, הפיטורים והמינוי מחדש של שמאלנים מושבעים כשופטים בוועדת פרס ישראל לספרות – זוכה לסיקור אינסופי באמצעי התקשורת יום אחר יום.
כל זה מתרחש על רקע קריסת מדינות ערביות סביבנו, ההתקדמות הנמשכת של איראן לקראת יכולת גרעינית ואולי מה שחשוב מכל, אתגרים פנימיים אמיתיים פה, במדינת בישראל. מפלגות מעודדות ספינים אוויליים ומתעסקות ברצח אופי ארסי ולא הוגן של כל מנהיג מלבד שלהן.
יהודים בערי בירה חשובות באירופה נטבחים רק מפני שהם יהודים. וברור שהאנטישמיות על כל צורותיה – לרבות ואולי במיוחד פעילות ותעמולה אנטי-ישראלית – הפכה לתוכנית פופולארית של האינטליגנציה וגם ההמון באירופה. כבר אין צורך בהכחשת השואה – השואה פשוט לא רלוונטיות בעולמנו שונא היהודים היום.
אפשר לומר, ודומני שרבים אומרים זאת, שאנחנו חיים מחדש את העשור השני של מאה ה-20, שבו שלטה באירופה אנטישמיות רשמית שזכתה לתמיכה גם של השכבה האינטלקטואלית ביבשת. אך ההבדל העיקרי בין הימים ההם לימינו הוא קיומה של מדינת ישראל. מה תעשה מדינת ישראל, אם בכלל, כדי להתמודד עם המגיפה הזאת – זאת אמורה להיות אחת הסוגיות המרכזיות בבחירות האלה. לדאבון הלב, עד היום היא אפילו לא עלתה לדיון ציבורי.
בני אדם מרותקים להבלים ולעניינים חסרי כל חשיבות. לאוהדי ספורט אין דבר חשוב יותר מההצלחה או הכישלון של הקבוצה שהם אוהדים. עמוק בלבו יודע האוהד היטב שבטווח הארוך לא באמת משנה איזו קבוצה תנצח באליפות.
האוהד גם יודע היטב שהניצחון או ההפסד של הקבוצה שלו באליפות לא יכול להשפיע באופן משמעותי על מצבו ועל חייו או על יחסיו עם משפחתו או הישגיו בחיים. אך למרות כל הידע הזה והבנת המציאות, מיליוני אנשים בעולם כולו מתרכזים בדפי הספורט השטותיים – יחסית - של העיתון ולא בתכנים הרציניים האחרים שמופיעים בו.
דווקא ההבלים של החיים מושכים את תשומת לבנו ומציתים את דמיוננו. בכוונה כמעט אנחנו רוצים להתעלם מן האתגרים והסכנות שמולנו, סכנות שאנחנו בהחלט ערים לקיומן. אנחנו מתרכזים בעניינים שבמקרה הטוב נמצאים בשוליים של חיינו ועתידנו. תועמלני הבחירות מודעים היטב לנטייה הזאת של בני האדם, ולכן אנחנו נאלצים להתעסק בסוגיות חסרות חשיבות שהמפלגות מעלות חדשות לבקרים תוך התעלמות מהסוגיות הרציניות והאמיתיות שדורשות דיון, ויכוח והבהרה. הפיל תמיד נמצא בחדר בישראל, אבל איש אינו רוצה להכיר בנוכחותו ובהשפעתו עלינו.
בעיני הסוגיה החשובה ביותר בישראל היום היא העובדה שיש חלקים גדולים בחברה בישראל שאינם שותפים לאתוס הציוני ואינם מכירים בלגיטימציה הבסיסית של קיומנו במדינת ישראל. ארבע המפלגות הערביות שהתאחדו לגוש אחד בבחירות יזכו, כך לפי הסקרים, להיות עשרה אחוזים לפחות מהכנסת בישראל אחרי הבחירות.
ערביי ישראל מעולם לא השתלבו בחברה הישראלית. מרביתם, אם לא כולם, רואים את עצמם כפלשתינים ולא כישראלים. על אף שמעטים מאוד מתוכם יסכימו לוותר על אזרחותם הישראלית ולחיות תחת שלטונה של הרשות הפלשתינית, לבם ונשמתם שייכים לאבו מאזן, לא לראש הממשלה שלנו או למנהיג פוליטי ישראלי-יהודי.
גם הפעם השאלה מה לעשות בערביי ישראל ואיך לשלב אותם בחברה הישראלית ובכל זאת לאפשר להם אוטונומיה דתית מלאה היא בעיניי בעיה גדולה הרבה יותר מן השאלה איך להתמודד עם הרשות הפלשתינית. בנוסף, נראה שגם הציבור החרדי, על כל הארגונים והמפלגות הקטנות אך הרבות והחשובות מבחינה פוליטית שלו, יקבל ייצוג משמעותי בכנסת הבאה. עם זאת, עמוק בלבו, חלק גדול מהמגזר הזה בחברה בישראל רואה במדינת ישראל יצור שלידתו בחטא ומין גלות של יהודים בקרב יהודים.
השאלה איך להתמודד עם המצב המוזר אך הממשי מאוד הזה צריכה להיות אחת הסוגיות המרכזיות בדיונים ובוויכוחים ערב הבחירות. ובכל זאת, חוץ מהתביעה הפופוליסטית לחייב את החרדים לעשות שירות צבאי, משום צד לא נשמעת אף מילה בשאלה איך צריך להתמודד עם הבעיה הזאת. יידרשו זעזועים גדולים, לדאבון הלב, כדי שנתחיל להתעלם מהשטויות וההבלים ונתחיל להתמודד עם הסכנות הגדולות והאתגרים האמיתיים שעומדים לפנינו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
