Printer Friendly
החצי הריק
תמיד השתדלתי להיות אדם פרגמאטי, ריאלי, אם תרצו. כשאתה אדם מהסוג הזה, היתרון הוא שרק לעתים נדירות אתה נתקל במשהו שבאמת מדהים או מפתיע אותך. אתה מבין שהשיאים של החיים אינם כל כך גבוהים, וגם נקודות השפל אינן כה נמוכות ונוראות בעצם. הכול נעשה עניין של פרספקטיבה, של סובלנות, ומעל הכול, לעניין של אמונה.
הציפיות הגבוהות שלנו ביחס לילדינו, למצבנו הכספי, למעמדנו החברתי ולהצלחה בחיים בכלל הן אלא שמובילות לאכזבות הקשות ביותר. הסוד של פסיכולוגים טובים הוא שהם מגיבים רק למציאות של המטופלים שלהם ולא לפנטזיות או לקשקושים הפסיכוטיים שלהם.
עם זאת, כולנו מבינים היטב שפנטזיות הן חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו – ואולי אפילו חלק חיוני וחיובי בחיי האדם. ובגלל הנטייה הזאת להימנע מהפרספקטיבה אמיתית ומהערכה ריאלית של הדברים, קל מאוד להסתכל על החיים, העולם ואת האירועים המתרחשים בו ולראות רק את החצי הריק של הכוס.
זה נכון באופן כללי לגבי אירועים בעולם, וזה נכון כפליים כשמדברים על החיים היהודיים, על התורה ועל מדינת ישראל. בנסיעה האחרונה שלי לחו"ל, ביקרתי בבריטניה, בארצות הברית ובקנדה וגיליתי שמצב הרוח הרווח בקהילות היהודיות שבהן ביקרתי היה מדוכדך משהו. היהודים בעולם עייפים ממלחמות, מודאגים וחוששים מהעתיד. הכוס, לפי השקפתם, באמת חצי ריקה.
כולנו יודעים שהשאלה הביטחונית במדינת ישראל היא סוגיה מטרידה. אנחנו גם מודעים לכך שהסיכוי להגיע להסדר הוגן ומשמעותי עם הערבים קלוש. בפנטזיות שלנו כולנו חשבנו שהסדר כזה נמצא בהישג יד: אוסלו, ויי, אנאפוליס, חברון, הנסיגה מלבנון, ההתנתקות מעזה – כולם הבטיחו תוצאות טובות וכולם אכזבו, בלשון המעטה.
אנשים היום מדברים על אינתיפאדה שלישית, חלילה, ולא על גן של שושנים במזרח התיכון. למשך כמה עשרות שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, היו היהודים משוכנעים שהאנטישמיות סוף סוף רוסנה. היום כולנו יודעים שזאת הייתה רק אשליה, פנטזיה פרועה. היהודים בכל מקום בעולם חשים מאוימים וחשים שעתידם, אפילו בעולם המערבי, חסר ודאות ואולי אפילו בעייתי.
אין זה מפתיע, אם כך, שהיהודים רואים את הכוס שלהם כריקה למחצה. עם זאת, כשמתבוננים בפרספקטיבה היסטורית, ברור שמדינת ישראל חזקה עכשיו יותר מאי-פעם, ולקהילות היהודיות בכל העולם יש יותר אמידות והן והשפעה ממה שהיו אי-פעם בהיסטוריה של הגלות. בעיות רבות טורדות את שלוותנו, אך אין ספק שכולנו, כיהודים, נמצאים במקום טוב יותר ובמצב טוב יותר ממה שהיינו בו לפני מאה שנים.
ארץ ישראל הייתה אז חלק מהאימפריה העותומאנית. יהדות מזרח אירופה הייתה שסועה ממלחמות, מהפכה ופוגרומים, דור המהגרים היה צריך לעבוד קשה כדי לפלס לו דרך בארצות הברית, ומלחמת העולם הראשונה הייתה בפתח. מנקודת מבט היסטורית, אפשר לומר בקלות שהכוס עכשיו מלאה למחצה.
אם מדברים במונחים של לימוד תורה, קיום מצוות ואורח חיים יהודי מסורתי, אפשר להעריך עד כמה הכוס מלאה בדרכים שונות: מצד אחד, יש שיעור גבוה מאוד של נישואי תערובת בתפוצות. התנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית נמצאת בדעיכה איומה, והתנועה הרפורמית הפכה למקלט לנישואים בין יהודים ללא-יהודים. הישראלי החילוני עדיין מתנגד להלכה ולייצוג של מסורת יהודית ומצוות בציבוריות הישראלית ובחיים הפוליטיים במדינת ישראל.
רוב היהודים בעולם אינם מרגישים מחויבים לקיום ההלכות ולשמירת מצוות ורוב הילדים היהודים עדיין מקבלים חינוך יהודי מזערי בלבד, אם בכלל. לכן את הכוס הזאת בהחלט אפשר לראות כחצי ריקה.
עם זאת, האמת היא שהיום העולם היהודי הרבה יותר יהודי מכפי שהיה לפני כמה עשרות שנים. מספר האנשים שעוסקים בלימוד רציני, קבוע ויומיומי של התורה הגיע לשיא שלא היה כמותו. מספר התלמידים בבתי הספר היהודיים ובישיבות הרבה יותר גדול מזה שהיה במאות קודמות. גם תוכנית השבת האוניברסאלית משכה מיליון משתתפים – משהו שנתפס כדמיוני ובלתי אפשרי רק לפני חמישים שנה.
אז יש לנו סיבות טובות לראות את כוס האמונה שלנו כחצי מלאה. הכול תלוי בנקודת המבט ובהלך הרוח שלנו שאנחנו בוחרים לאמץ כשאנחנו מתבוננים בעולם היהודי, על כל האתגרים וההישגים שיש בו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
