Printer Friendly
נסיגה
אחת האשליות המצערות שמאפיינות את החברה הכללית וגם את החברה היהודית היא המחשבה שאנחנו מתקדמים בקו רצוף כלפי מעלה, לעבר זמנים טובים יותר. אנחנו מתבוננים במבט של ניצחון בכל הגדג'טים ובקידמה הטכנולוגית והרפואית ומתמלאים תחושת סיפוק וגאווה. בעולם היהודי אנחנו מתענגים על החירויות החדשות שלנו, שהפכו כבר לחלק משגרת חיינו, על מספרינו ההולכים וגדלים ועל השפע החומרי שיש לנו.
אין ספק שזה נכון כשמדובר בקהילה היהודית האורתודוכסית בישראל וגם בתפוצות. אך ההשקפה הזאת כשלעצמה נוטה להסתיר מאתנו את הבעיות האמיתיות ואת הקשיים שאיתם אנחנו צריכים להתמודד. כבר צריך להיות ברור למדי לכולם שהשואה כלקח מוסרי וכתזכורת היסטורית כבר נשכחה ואיננה רלוונטית עוד לרוב החברה היום. האנטישמיות, במיוחד באירופה, הגיעה שוב לשיאים של שנות ה-30 במאה שעברה.
איש אינו מתבייש עוד להיות אנטי-יהודי ואנטי-ישראלי. בדומה לחרם על יהודים ועל עסקים של יהודים בגרמניה במאה שעברה, גם באירופה של ימינו יש יחס דומה כלפי מדינת ישראל והכלכלה שלה. כמו שבגרמניה ובפולין של שנות ה-30 אסרו על השחיטה ולעגו לברית המילה ולטקסים יהודיים אחרים, גם היום שוטף את אירופה גל של שנאה כלפי היהודים שעוטה אצטלה של לדאגה לזכויות בע"ח ובני אדם.
בכל מה שנוגע ליהודים, אירופה הדמוקרטית נסוגה למצב שבו הייתה לפני 80 שנה: חולשה, חוסר מעש ושנאה כלפי היהודים והיהדות. מדיניות של פיוס, גם אם קוראים לה היום בשם אחר, היא הגישה שנוקטות אירופה וארה"ב כלפי כל העמים התוקפניים. גם האו"ם מוכיח שהוא יורש ראוי לחבר הלאומים, בכל הנוגע לדרך התמודדות שלו עם משברים וסכסוכים אלימים.
למרות כל ההישגים האנושיים בתחומים אחרים, בעולם ככלל יש נסיגה בכל הנוגע למדיניות ולהתייחסות שלו כלפי שנאה, רשעות ודעות קדומות.
גם בעולם היהודי אנחנו עדים לגל של נסיגה. נראה שהשמאל היהודי לא למד כמעט דבר מהאירועים של המאה החולפת. הוא טיהר את ברית המועצות וצבע בשחור את הניצחון האמריקני במלחמה הקרה. הוא מתנגד למדיניות ההגנה העצמית של מדינת ישראל ומציג אותה כמכשול העיקרי לשלום בעולם ולשלווה בחברה.
אין לשמאל אף מילה טובה כמעט על היהדות המסורתית או על גורלו של העם היהודי. התקינות הפוליטית שלו מדכאת כל התנגדות והוא מגנה את ישראל בלי הפוגה. נראה שהשמאל לא למד דבר מהנסיגות החד-צדדיות האוויליות שהביאו עמן רק צער ומוות לאלפי ישראלים ב-20 השנים שחלפו.
נדמה שגם העולם הערבי לא למד דבר מהאירועים של המאה החולפת. אי אפשר לומר שהוא נסוג לעמדתו המקורית שמסרבת להכיר בקיומה של המדינה היהודית מאחר שהוא לא נקט עמדה אחרת זה שבעים שנה. מצרים וירדן הן היוצא מן הכלל היחיד והמתמיד להלך הרוח הזה.
הייתה הזדמנות להקים מדינה פלשתינאית ב-1948 ושוב ב-1967 וגם ב-1991 עם הסכמי אוסלו וההצעות של אהוד ברק בקמפ דייוויד ואחר-כך עם הוויתורים מרחיקי הלכת שהציע אהוד אולמרט לפני עשר שנים, אך הכול לשווא.
לכן, למרות כל המאמצים וההצהרות האופטימיות וחרף כל הלחצים שהופעלו על ישראל במספר מקרים הולך וגדל, למעשה, לא השגנו שום התקדמות בכל הנוגע לפיתרון המכונה "שתי מדינות לשני עמים".
לדעתי, יש נסיגה גם בחלק ניכר מהעולם היהודי האורתודוכסי. מבחינתי אנשים רבים בחברה הזאת ובמוסדות חינוך רבים שלה, אנחנו עדיין חיים במזרח אירופה של שנות ה-20 של המאה הקודמת. נדמה שבתודעתכם השואה לא התרחשה כלל, ואם הם מכירים בהתרחשותה, דומה שהם לא מפיקים ממנה שום לקח מעשי או דבר-מה שעלינו ליישם בחברה שלנו היום.
ובוודאי בכל הנוגע למדינת ישראל עדיין נמשך ביהדות האורתודוכסית המאבק נגד הציונות, אותו מאבק שהסעיר כל כך את העולם היהודי לפני מאה שנים. מציאות קיומה של מדינת ישראל, הידיעה שהיא כעת בית ללמעלה משישה מיליון יהודים וההבנה שהעתיד היהודי בכל מקום קשור קשר בל ינתק לרווחתה ולהצלחתה של המדינה הזאת הן עובדות שהיהדות האורתודוכסית מתעלמת ממנה כליל.
היא נהנית לנהל את המלחמות שלה, מלחמות שכבר מזמן איבדו רלוונטיות. היא בונה לה עולם של פנטזיה שבו יש היסטוריה כוזבת, ביוגרפיות אגדיות ואפס עובדות, תוך התעלמות מההשלכות המוסריות והחברתיות של ההסתגרות שמאפיינת חלק גדול מהחברה האורתודוכסית, הסתגרות שיוצרת נתק עצום בינה לבין שאר העם היהודי.
אינטרסים קרתניים, צבירת כוח פוליטי וחלוקת תקציבים הולידו נסיגה מאצילות החיים האורתודוכסיים שהיו לפני 70 שנה והחזירו אותנו לימים של הפילוגים המרים והלוחמה ההרסנית של חיי היהודים במזרח אירופה בראשית המאה ה-19. אפשר לקוות שנצליח איכשהו לגשר על הנתק הזה לפני שימיט אסון נורא על כל הנוגעים בדבר.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
