Printer Friendly
ומי ילך לנו?
בחיזיון הגדול שראה הנביא ישעיהו בשמים בתחילת הקריירה הנבואית שלו, הוא שמע את המילים "את מי אשלח ומי וילך לנו?" הפסוק הזה בספר ישעיהו תמיד סימן בעיניי את הדרך לשפוט מנהיגים יהודים ואנשים חשובים אחרים. יש רגעים בחיים ובהיסטוריה שבהם השאלה הזאת מהדהדת בעולם היהודי כולו.
ההיסטוריה והשליחות ואפילו השמים עצמם, אעז ואומר, שופטים וישפטו כל דור של יהודים לפי התגובה שלו לשאלה הזאת. העולם היהודי עבר עכשיו שבוע של דמעות, שברון לב, חרדה, טילי אויב, התפרעויות של הערבים וחוסר ודאות גדול. אנחנו זקוקים למנהיגים, דתיים וכללים, ש"ילכו לנו".
אנחנו זקוקים למנהיגים שינחמו, שיעוררו השראה, שיפעלו ויעניקו לנו את הכוח והתבונה להמשיך לקוות ולצעוד הלאה, לבנות ולהאמין. אנשים מן הסוג הזה הם נדירים ומעטים בכל ההיסטוריה היהודית. לא פעם בני דורם מתעלמים מהם ואף בזים להם בגלל כללי התקינות הפוליטית של תקופתם.
הנביא ישעיהו לא זוכה לקבלת פנים חמה על דבריו ועל חזונו מעם ישראל, ובכל זאת, המילים שלו הנחו אותנו והגנו עלינו בכל הדורות, והכול מפני שהוא היה מוכן "ללכת לנו", ללכת למען כולנו.
בתחילה הוא אמר שהוא חי בין אנשים טמאי שפתיים. משמים מיד הענישו אותו על האמירה הזאת. למישהו שהולך למען עם ישראל אסור להתלונן עליו בפני אבינו שבשמים. בשמים מחפשים סנגורים לעם ישראל ומסלקים את אלה שמקטרגים עליו, גם כאשר המקטרגים האלה צודקים לכאורה ואומרים דברי אמת. כדי "ללכת לנו" צריך חוכמה, אמפתיה וחמלה. זה לא מעשה שצריך להיות עטוף בסובייקטיביזם מוסרי, באדיקות מדומה או אפילו באג'נדה פוליטית ואידיאולוגית.
בשבת שעברה התכנסו כמה מאות יהודים בחיפה (לא בשדרות, כמובן) ותבעו שישראל תיטוש את 750 אלף היהודים שגרים ביהודה, בשומרון ובשכונות המזרחיות של ירושלים ותעניק מיד לשלטון פתח-חמאס של הפלשתינאים מדינה בגבולות שביתת הנשק של 1948.
זה התרחש בזמן שערביי ישראל התפרעו בכל הארץ וגרמו לנזק גדול ברכוש ופצעו שוטרים שניסו להחזיר את הסדר על כנו. היהודים האלה, השמאל הקיצוני, בוודאי אינו מעוניין "ללכת לנו". אין לו בעיה להקריב את חייהם של אנשים אינספור בניסיונותיו לבטל את כל המאמץ היהודי של המאה שחלפה ולעשות זאת על מזבח שלום דמיוני ותפיסה מעוותת של צדק ורלטיביזם מוסרי.
הלהט האידיאולוגי שלו בהליכה אחרי אלילי השקר של הפציפיזם המתאבד והסובייקטיביזם המוסרי מסנוור אותו מראות את המציאות של הסכסוכים שמטלטלים את האזור שלנו. התמימות שלו מגוחכת וכמעט קומית, ועם זאת, היא מסוכנת להחריד להווה ולעתיד שלנו.
עיתון "הארץ" תכנן ועידת שלום לשבוע הקרוב. נציגים של הממשלה הפלשתינאית הוזמנו ואך ציפו להשתמש בה כהישג תעמולתי למען המאבק שלהם. אך האלימות והשנאה של הרחוב הפלשתיני, שנאה שאותה הנהגה עצמה טיפחה ועודדה, דחפה אותם לבטל את השתתפותם בוועידה.
וכך שוב אין לנו שותף אמיתי בזמן שאנחנו מתווכחים בינינו לבין עצמנו על הפנטזיות של אוסלו, ז'נבה, קמפ דייוויד וכן הלאה. במקום זאת, אנחנו צריכים להתכנס כדי לאסוף את הרבים מבינינו שעדיין מוכנים "ללכת לנו".
אחד הרבנים החסידיים באמריקה התבטא השבוע והטיח האשמות בעניין רצח שלושת תלמידי הישיבה הצעירים. דבריו היו קיצוניים, מטופשים, רחוקים מהעובדות ובלי שום שמץ של אמפתיה וחמלה יהודית. גם הפעם, אידיאולוגיה וקיצוניות, שתי סכנות ממשיות בחברה הדתית שלנו, דחפו אותו לומר בפומבי את הדברים האלה. ברור שגם הוא לא "ילך לנו".
יש לי נכדים שלומדים בישיבה גדולה בירושלים, והם סיפרו לי שאיש מהמורים שלהם לא דיבר על הטרגדיות ועל הבעיות שאיתם אנחנו מתמודדים בימים אלה. נראה שמשום-מה הם לא מסוגלים להתחבר למצבים ולקשיים שהעם היהודי מתמודד איתם בכל יום בארץ-ישראל ובכל העולם. אני מרגיש שגם הם, אותם מורים ורבנים, לא יכולים "ללכת לנו".
איפה הקול הנחוץ כל כך של הנחמה, של המחויבות, של הפרספקטיבה וחוכמת התורה? רחל אמנו בכתה עלינו אלפי שנים, ודמעותיה נתנו לנו כוח בלילה האפל של הגלות. היא "הלכה לנו". כולנו צריכים לחקות אותה ולהרגיש שאנחנו חלק מהעם היהודי כולו ומהאירועים שמתרחשים סביבנו, הטובים יותר והטובים פחות. כולנו צריכים לגלות נכונות להטות אוזן לאותו קול משמים ו"ללכת לנו".
שבת שלום,
הרב דב בערל וויין
