Printer Friendly
חוקת
למשה נמאס מהבקשות של בני ישראל במדבר. הפעם הם שוב מבקשים מים. מרוב רוגז על הטרוניות והריטונים הבלתי פוסקים שלהם, הוא עובר על מצוות האל לדבר על הסלע ומכה אותו במטהו במקום. עונשו על המעשה הזה מהיר ודרמטי. כף רגלו לא תדרוך בארץ המובטחת. הוא יוכל רק לראות אותה מרחוק.
יש שאלות וקושיות רבות בעניין התקרית הזאת כפי שהיא מסופרת לנו בתורה. קודם כול, קובלנה על מחסור מים היא בוודאי קובלנה לגיטימית. בני אדם לא יכולים להתקיים בלי מים, וכעת, משנעלמה באר מרים הפלאית אחרי מותה, הצורך הדוחק במקור מים חלופי ברור.
אם כך, מדוע משה כועס עליהם כל כך ומתאר אותם כאספסוף מורד? ושאלה נוספת, אולי חשובה וקשה יותר: מדוע דווקא החטא הזה חורץ את גורלו של משה? האם העונש באמת מתאים לחטא? כל מפרשי התורה בכל הדורות התמודדו עם שתי השאלות האלה והציעו מגוון רחב של תובנות ותשובות לקושיות שהזכרתי כאן. ברור שהתורה רצתה שנמשיך לדון בסוגיות האלה ולבחון אותן, ולכן הסתפקה בתיאור מעורפל ומסתורי משהו של המקרה, סיפור שמגלה טפח ומכסה טפחיים.
הרמב"ם וחכמים אחרים בכל הדורות רואים באירועים שמתרחשים בפרשת השבוע שיא של דפוסי התנהגות שנוצרו כבר קודם, גם אצל בני ישראל במדבר וגם אצל משה רבנו. משה מבין שבני ישראל צריכים מים כדי להתקיים. אך האופן שבו הבקשה הזאת הוצגה בפניו הוא חלק מדפוס התנהגות טרחני ובכייני מתמשך של בני ישראל במדבר.
בני ישראל עדיין נוטרים לקב"ה טינה מסוימת על כך שגאל אותם והוציא אותם ממצרים. שם היו להם מים בשפע, מים טבעיים ולא תוצר של נס. הנסים קושרים אותם להתחייבות שהתחייבו לקב"ה ולתורתו, התחייבות שחלק מהעם תמיד ניסה להשתחרר ממנה.
עם הבקשה הסבירה שלהם למים משה שומע גם את כל מוזיקת הרקע. הם כבר רוצים להתחמק מכל המשימה שקיבלו בהר סיני, וזה מה שדוחף את משה להביע מורת רוח בוטה. וגם הפעם משה צריך לשלם על כעסו. יש ספרות רבנית שלמה על רגעי הזעם של משה שמופיעים לכל אורך התורה ועל הסיבות לכעסו.
מוסכם על הכול שזה היה החיסרון היחיד של משה רבנו, הגדול מכל האדם. וכך, מבלי משים, הופך משה לדוגמה לסכנות שאורבות לאדם כשהוא נכנע לרגש הכעס. על כל המקרים שבהם נתן משה לכעסו, בעבר ובהווה, לשלוט, הקב"ה דן אותו עכשיו, והעונש שהוא מקבל איננו על המקרה האחד הזה בלבד. כעס הוא מידה רעה שיש להימנע ממנה בכל מחיר.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
