Printer Friendly
דור הולך ונעלם
באופן בלתי נמנע הזמן עושה את שלו. שלמה המלך ציין בצער ש"דור בא ודור הולך, והארץ לעולם עומדת". הדור שעבר את מלחמת העולם השנייה והיהודים ששרדו את השואה עוזבים אותנו בקצר מהיר. לפני שבועיים, ביום השנה ה-70 לציון הפלישה של בנות הברית לאירופה, נכחו באירוע מעט מאוד אנשים שבאמת השתתפו באותו מאורע גדול. גם בעולם היהודי השורות של ניצולי השואה הולכות ומדלדלות מיום ליום.
אותו דור הרה גורל בהיסטוריה האנושית הולך ונעלם על אף שהזיכרון נשאר, עדי הראייה והניצולים מאותה הימים ומאותם המאורעות נעלמים לבלי שוב. זה טבע הדברים אצל האדם, שאיננו בן אלמוות. בארצות הברית ואולי גם בבריטניה ובמושבותיה לשעבר, אפרש לומר שדור המלחמה ההוא נחשב לדור למופת מכל הדורות האחרים.
זה היה דור של הקרבה וכבוד, דור של נאמנות וניצחון. ייתכן שהוא באמת ראוי להיחשב ל"שעתה היפה" של הדמוקרטיה המערבית. הייתי ועודני ילד של הדור הזה. אני זוכר את המלחמה היטב על אף שהיא כמעט ולא השפיעה עליי פיזית ואפילו לא פגעה בנוחות של חיי. עם זאת, האווירה בבית שלנו הייתה מתוחה ומבשרת רע מפני שחלק מהמשפחה של אבי עוד לא עלה לארץ ישראל בשנות ה-30, כשרוב בני המשפחה כבר עזבו, אלא נשאר בליטא. בלבנו ידענו שנגזר עליהם אבדון וחורבן. ומיד אחרי שהמלחמה הסתיימה, החששות והפחדים הכי גרועים שלנו התאמתו.
לפני שבעים שנה היה העולם היהודי במצב של אסון, העם היה שרוי בחורבן רוחני בעיקר, והחברה היהודית הייתה מאותגרת מבחינה חומרית, רגשית ולאומית. ניצולי השואה היו פליטים ועקורים. השערים לפלשתינה נסגרו על ידי העקשנות הבריטית והאלימות הערבית. התשתית התורנית שנבנתה בעמל רב במזרח אירופה ובמזרח התיכון הספרדי באלפי שנים של לימוד ויצירתיות נמחקה לעד.
אנטישמיות רשמית-למחצה בעסקים, באוניברסיטאות ובסוכנויות הממשל בארה"ב הייתה תופעה רווחת. יהודים בכל העולם נדדו בחיפוש אחר מקום להטיל בו עוגן ולשקם את חייהם. המלחמה הקרה החלה, ומיליוני יהודים מצאו את עצמם כלואים מאחורי מסך הברזל של סטלין. בקיצור, אין ספק שזאת לא הייתה תקופה שמחה או מלאת תקווה לעתיד העם היהודי ולהתחדשות התורה בקרבו.
ולמרות הכול, העם היהודי הפריך את הפסימיות הזאת, שהייתה אז ריאליזם. מדינת ישראל קמה ושגשגה כנגד כל הסיכויים, האויבים המושבעים והעולם העוין. לימוד התורה הגיע לרמת פופולאריות שאין דומה לה ולמספרים חסרי תקדים. היהודים נעשו בטוחים יותר בעצמם ותקיפים יותר, בצדק, לאחר שהגיעו להישגים נכבדים בתחומי הפיננסים, המסחר, האקדמיה והלמדנות לכל סוגיה, וגם בפוליטיקה ובממשל.
ובמידה רבה, כל זה התרחש בזכות המאמצים והשאפתנות והכישרונות של השרידים השבורים של עם ישראל, ניצולי השואה ופליטים ששיקמו את עצמם ובכך גם את בית ישראל.
אני נזכר בכל זה בגלל פטירתו של ידידי ובן קהילתי, הרב ד"ר ארמין פרידמן, בשבוע החולף. כניצול שואה שנשאר בודד ושכול, הוא בנה מחדש את חייו עם תכלית ומשפחה, תורה ותרומה לציבור. הוא הקדיש את חייו ללמד ילדים יהודים תורה ומסורת ופעל להעניק להם את הכלים הנחוצים להצלחה בעולם התחרותי והמשתנה של ימינו.
אף שהוא דיבר לעתים על ימי נעוריו ועל החוויות במחנות, הוא לא הרשה להן להשתלט עליו. על אף שפקפק בנסיבות שהביאו לשואה, הוא מעולם לא זנח את נאמנותו לאלוקי ישראל ולתורתו. הוא ורבים אחרים כמוהו באותו דור גיבורים, נשאו עיניים קדימה וגמרו אומר לבנות עולם יהודי חזק יותר אפילו מזה שהושמד באכזריות כה גדולה.
בנייה והוראה, סיוע ועידוד היו המטרות של חייו, הצידוק להצלתו ולעצם חייו. זה היה דור של אנשים חסרי מנוחה שהיו נחושים בדעתם לשקם ולא להיכנע. גם הדור שלנו והדורות הבאים יוסיפו לבנות את העולם היהודי ולחנך את העם היהודי ולהמשיך את הגישה ואת המעשים שלהם.
כאיש אציל, נעים הליכות, נחוש ומלומד הוא היה נציג טוב לביתו ולחינוכו. אך בהישגיו למרות המכשולים הרבים שצצו אחרי השואה התגלו אופיו האמיתי ואמונתו. פטירתו של האיש הזה ושל הדור שלו היא רגע עצוב לכולנו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
