Printer Friendly
שבועות
עם מוזר אנחנו, היהודים. החג הרוחני-לאומי של העם היהודי, כפי שהתורה עצמה אומרת "היום הייתם לעם", הוא חג השבועות, חג של יום אחד (בישראל). על אף שבתורה החג מתואר במונחים של מצוות הבאת הביכורים לבית המקדש בירושלים, המסורת היהודית תמיד הדגישה את החג כיום מתן תורה לעם ישראל בהר סיני.
בשם הזה גם מתייחסות אליו תפילות החג, ובעיקר במאות השנים הרבות שחלפו מאז שבית המקדש חרב, הפך מתן התורה לפן המרכזי של חג השבועות. ואיך אנחנו מציינים או חוגגים את היום הזה? מסופקני אם יש עוד עם שמציין יום כזה בלימוד שנמשך כל הלילה, במאכלי חלב, בקישוטי ירק ופרחים, בהוספת מנגינות מיוחדת לקריאת התורה, ובתוך כל זה לא שוכח גם לציין שזה יום השנה לפטירתו של דוד, גדול מלכי ישראל.
למעשה, אין שום דרך אנושית לתפוס ולחגוג את מהותו של הרגע האדיר ביותר בכל התרבות האנושית מבחינה חברתית, ולכן האדם מחפש דרכים להגדיר את הבלתי ניתן להגדרה ולחוות באופן גופני את המציאות הלא גשמית של הרוח והנצח. וכאן נכנס לתמונה תפקידם של המנהגים והמסורת בחיים היהודיים. יש כאן הבנה שההיגיון והמציאות, שרציונאליות וההלכה לעולם לא יוכלו לספר מספיק לדורות הבאים, לאלה שלא נכחו בגופם ביום ההתגלות על הר סיני.
המנהגים מדברים אל הנשמה, ואילו ההלכה מדברת אל השכל. לכן אין ספק שהמנהגים של חג השבועות הם אמצעי לחבר אותנו לעבר שלנו - לאותו מאורע אדיר ואותו יום גדול שהיה נקודת המפנה בתרבות האנושית. המנהגים האלה גם מובילים אותנו אל עתידנו ואל ההבנה של היעדים שהוצבו בפנינו במעמד הר סיני.
מסיבה זו יש למנהגים אחיזה כה חזקה ומתמשכת עלינו. הרב יעקב עמדין ציין בצער שהאיסור על גניבה הוא רק הלכה ולא מנהג, מפני שאילו היה מנהג, היה לאנשים מעצור רגשי שימנע מהם לגנוב, מעצור שההלכה לבדה לא יכולה ליצור. לכן אסור לנו לזלזל בכוחו ובנחיצותו של המנהג.
מצד שני, מנהג בלבד לא יכול להעביר תורה מדור לדור. דגש מופרז על מנהגים, התעלמות מההלכה ומהרציונאליות, אמונות טפלות ופסבדו-רוחניות - כולם עיוות נורא של המהות של אותו היום בהר סיני. התורה תמיד תובעת מאתנו איזון ופרספקטיבה. כל דור, ואפילו כל פרט, צריך למצוא איזון ושווי משקל בחייו הדתיים.
במאה החולפת, עם כל האירועים המזוויעים והמדהימים והנהדרים שהתרחשו בה, שכולם מסתוריים ומופלאים, חיפש העם היהודי ככלל, וגם כל יהודי, את האחיזה הבטוחה הזאת שמספקת איזון ופרספקטיבה. לא אדבר ביושר אם אומר לכם שאני, ולמעשה, כל הדור שלי, מצאנו את המקום הבטוח והנכון הזה.
אך חג השבועות עם המנהגים וההלכות שבו, עם הרוחניות מחד והמאכלים מאידך, עם הוד הטבע ולימוד התורה, הוא יום שיכול לעזור לנו להשיג את הביטחון ואת האיזון האלה שחיוניים כל כך לאדם שמבקש להיות יהודי טוב ונאמן. אחרי הכול, זה המבחן האמיתי של קיומנו. על כך כולנו נישפט ולפי זה כולנו ניזכר.
חג השבועות, כמו כל חג יהודי אחר, מזכיר לנו שכדי לחיות חיים טובים, חיים יהודיים, יש צורך בהקרבה והתמקדות. בהיסטוריה היהודית, כמו בכל היסטוריה אנושית, המציאות הייתה קשה לא פעם. בשנים הארוכות של הגלות והרדיפות התרחשו בחג השבועות גם פוגרומים איומים נגד יהודים חפים מפשע וחסרי ישע – הצלבנים וגזירות ת"ח ות"ט.
יש אירוניה בכך שתפילת יזכור גם היא חלק מחוויית התפילה של שבועות, אך זאת המציאות של הקיום האנושי, אותו עירוב בין מר למתוק שהוא תמיד חלק מהחיים. גם הפעם אנחנו רואים איזון, שהוא מרכיב חיוני בחיים היהודיים ובהבנת התורה וערכיה. כאן, בישראל, החג מסתיים כהרף עין. אך השיעורים שהוא מלמד אותנו מלווים אותנו כל החיים ומאתגרים אותנו תמיד לחיות בהתאם להתחייבות שלנו בהר סיני.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
