Printer Friendly
להפוך לאיטר
בשעה שהתהלכתי ברחוב חשוך ליד ביתי בירושלים בשבוע שעבר כשאני משוחח עם אשתי על התסכול מהיחס של העולם לישראל, ליהודים וליהדות, לא שמתי לב לאן אני הולך, מעדתי על המדרכה ונפלתי בכבדות על היד. אחרי בדיקות, התברר שיש לי סדק באחת מעצמות המרפק. בתחילה חבשו את ידי בגבס, שהיה מגושם ולא נוח עד מאוד, ולכן החלטתי לבקש חוות דעת נוספת. הרופא החדש הסיר את הגבס וקיבע את זרועי ברצועת מתלה. זה היה הרבה יותר נוח ונסבל, אך יד ימין שלי נשארה בלתי שמישה במידה רבה. נאלצתי להסתמך הרבה יותר על יד שמאל, משהו שאינני מורגל או מצטיין בו.
יצירת הפרוזה המרהיבה הזאת התאפשרה לא משום שאני יכול להקליד על המחשב ביד שמאל אלא מפני שיש לי תוכנת הכתבה קולית שמאפשרת לי להדפיס, כביכול, בלי ידיים. אבל יש הרבה דברים אחרים שאני פשוט לא מסוגל לעשות ביד שמאל. למדתי ענווה מהצורך להיעזר באנשים אחרים לפעולות שגרתיות ופשוטות כמו כפתור החולצה והמעיל, קשירת שרוכים ושאר מטלות יומיומיות שאת תיאורן אשאיר לדמיון שלכם. העובדה שאני לא יכול להניח בעצמי את התפילין על זרועי ואני נדרש לכמה אנשים טובים שיסייעו לי במשימה הקדושה הזאת הייתה בשבילי סוג של צלצול השכמה. תמיד התגאיתי בזה שאני אדם עצמאי והשליתי את עצמי לחשוב שאני מספק את כל צרכיי בעצמי. הקב"ה הראה לי שזאת הייתה מחשבה של רהב ואמונה לא מוצדקת בעצמי.
בספר על פיזיקה שקראתי פעם אמר הפרופסור המלומד ששמונים וחמישה אחוז מהמולקולות שמסתובבות בחלל באקראי ינועו לכיוון ימין. מה שמעניין בתופעה הזאת, לדעתי, הוא העובדה שהאחוז הזה קרוב לאחוז האנשים הימניים בעולם. אין ספק שעולמו של הבורא מעדיף את הימניים. רק תשאלו כל איטר איך הוא מרגיש כשהוא יושב באמצע שולחן האוכל כשהוא מוקף באורחים ימניים. בענפי ספורט מסוימים משלמים יותר לאתלטים איטרים. זה נכון בבייסבול ואולי גם בטניס, אך ברוב הפעילויות של האנושות יש העדפה לימניים, והעולם ומכשיריו בנויים באופן שמתאים לרוב הזה. מאחר שאני איטר רק באופן זמני, אני נמצא בעמדת נחיתות מוחלטת משום שיד שמאל שלי איננה היד הדומיננטית שלי, ולכן אני בעצם ימני איטר. אין בביתי ולו מכשיר אחד שמותאם ליצור כזה, ולכן חוסר הישע שלי פוגע מאוד באגו הבריא שלי.
בעקבות זאת הגעתי לתובנה חדשה באשר לסיבה שבגללה אנחנו, הימניים, מניחים תפילין על יד שמאל, היד החלשה יותר שלנו. השאלה מדוע התורה רצתה שנניח תפילין על היד החלשה במקום על היד החזקה היא שאלה גדולה. אחרי הכול, התפילין נועדו להזכיר לנו את קדושת עבודת האל, את הנאמנות שלנו לתורה ואת התפיסה הנצחית של שכר ועונש בעולמו של האל. אם כך, לא היה הגיוני יותר שהיד הדומיננטית, היד החזקה שלנו, זו שבה אנחנו יכולים לעשות הרבה, תהיה היד שצריכה להיות כרוכה בתפילין?
אבל למדתי, מהתקרית המצערת הזאת, שיש שיעור חשוב גם בצורך להשתמש ביד החלשה יותר בחיים ושירות האל. השימוש ביד החלשה שלנו כבסיס לתפילין מזכיר לנו ולבורא שאפילו היד החזקה שלנו היא בעצם חלשה ושברירית. התורה כל הזמן שואפת להזכיר לנו את מצבנו האמיתי, את השבריריות של הקיום ואת התלות הגדולה שלנו בטובו של האל ובעזרתו הבלתי פוסקת. היד החלשה שלנו מזכירה לנו גם את הצורך במשפחה, חברה, קהילה ובנוכחות ובעזרה של אנשים רחומים וטובים.
אני לא ממליץ על פציעת מרפק כדי ללמוד את הלקחים האלה. עם זאת, אפשר ללמוד משהו מכל ניסיון בחיים, ודברי חז"ל, "כל מה שהקב"ה עושה - לטובה", נכונים גם לתאונות שקורות לרבנים מגושמים.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
