Printer Friendly
עיתונאות ירמיהו
לאחרונה קראתי מאמר בירחון "קומנטרי" על מה שמכונה "עיתונאות ירמיהו". אני חש אמנם שהכותרת והתיאור מאוד לא הוגנים כלפי אחד מנביאי ישראל הגדולים, אך המונח הזה כבר נעשה מקובל בעולם. ירמיהו ניבא את חורבן בית ראשון וממלכת יהודה וירושלים, ואיכשהו הפך למודל של חדשות מדכאות ותחזיות פסימיות.
כולנו, כמובן, מודעים לכך שבעולם טרוף התקשורת של ימינו בשורות רעות, תחזיות מבהילות ואירועים הרי האסון הם הדברים שמוכרים עיתונים ושבועונים. אפשר לעבור על כל אחד מהעיתונים היומיים פה בישראל ובקושי למצוא בהם ולו מילה מעודדת אחת.
כולם מלאים ביקורת ארסית, אם לא מרושעת, על כל דבר וכל אדם שהוא דמות ציבורית כאן, בארצנו הקטנה והיפה. זה מזכיר לי את החידוד שאמר מנחם בגין על כך שהממשלה האחרונה בישראל שעיתון "הארץ" אמר עליה מילה טובה הייתה המנדט הבריטי.
עכשיו אני משקיף מבעד לחלון על השלג שנערם בשער ביתי, העצים שנפלו והענפים שחוסמים את המדרכות בשכונת רחביה שבוע שלם אחרי שוך הסערה, וגם אני מתקשה לחשוב טובות על השירותים שמספק השלטון העירוני לתושבי ירושלים. אך אלה נסיבות חריגות, והרוגז שלי על הרשויות יהיה ודאי קצר ימים ולא מצב כרוני של אכזבה וחשש לעתידה של העיר הקדושה.
הנטייה לראות תמיד את חצי כוס הריקה היא לחם חוקם של העיתונות והתקשורת. נראה שאין סוף לספרים ולמאמרים שנכתבו על ידי מומחים ופרשנים שחזו את דעיכת המערב, את הקריסה הכלכלית הקרובה, את חורבנו של כוכב הלכת שלנו בגלל שינוי האקלים - בקיצור, אם נסתמך עליהם, אנחנו נמצאים ממש על סף אפוקליפסה שמימדיה חסרי תקדים.
מסקירת העיתונים, המגזינים והספרים של מומחים ומלומדים בין השנים 1950 עד 1980, ברור שברית המועצות הייתה אמורה לנצח במלחמה הקרה ושאנחנו היינו צריכים להסתגל לחיים בעולם חדש של גן עדן מרקסיסטי. אך המציאות הוכיחה שהמומחים טעו, כפי שקורה לא פעם.
הכוס הייתה חצי מלאה, ולא חצי ריקה, אך התקשורת חשבה שנקודת המבט הזאת משעממת ותמימה מכדי שתהיה ראויה לפרסום או לקבלה. חדשות רעות הן חדשות. חדשות טובות ואופטימיות אינן ידיעות שראויות לתשומת לבן של העיתונות והתקשורת. אנחנו קוראים על משפחות שלא מתפקדות, על אנשים שאיבדו את השפיות, על משפחות של מחבלים ועל הטראומה שהן סובלות, אך אין כמעט דיווחים על המשפחות היציבות, על האנשים שעוזרים ומתנדבים, על עובדי מדינה ישרים וחרוצים, על מנהיגים דתיים אמיתיים ועל תקוות לעתיד טוב יותר לכולנו.
בשורות טובות זוכות להתעלמות או ליחס מזלזל מצד מומחי תקשורת. הידיעות השמחות היחידות ברדיו הן הפרסומות שמבטיחות לנו אושר אינסופי אם רק נרכוש את המוצרים שהן מפרסמות.
וכאשר מגיעים למדינת ישראל, החדשות חייבות להיות תמיד רעות והתחזיות על עתידה הן באופן עקבי איומות ומבהילות. אם ישראל לא תיכנע לתביעות של אירופה, לבקשות הפלשתינאים, להחלטות האו"ם וכן הלאה, היא בוודאי תיחלש מאוד, אם לא תיחרב כליל.
מי אמר? מדוע אין שום ניסיונות להפריך את הנרטיב הזה? היו אנשים דגולים שחזו שהמדינה הזאת לא תשרוד אפילו 15 שנות קיום. אחרים נתנו לה 50 שנה. התחזיות שלהם זכו לפרסום רב ולתפוצה נרחבת, אך ברור שהקב"ה רצה אחרת. למרות כל זה, חלקים מסוימים בחברה הישראלית ובעולם היהודי ממשיכים לחזור על התחזיות האיומות של המומחים האלה ולדבר עליהן כאילו הן אמת.
השקל הישראלי חזק יותר מהדולר האמריקני, ובכל זאת תמיד מפרשים זאת לשלילה ולא לחיוב. האוכלוסייה היהודית בישראל גדלה, ובכל זאת רק האיום הדמוגרפי של הערבים מוזכר שוב ושוב, וזאת למרות הירידה בשיעור הילודה של ערביי ישראל. לעתים קרובות האידיאולוגיה מניעה את הדיווח החדשותי ולא העובדות.
השמאל מעולם לא השלים עם כישלונותיו ועם הרעיונות והתוכניות השגויים שלו, גם אם כוונתם הייתה טובה. לכן התקשורת מעדיפה להפחיד במקום לעודד, להכחיש במקום להודות בטעותה ובהטיה שלה. שפע הספרים השליליים שפורסמו רק לאחרונה על ידי פקידי ממשל ישראלים לשעבר על האסון שמצפה למדינת ישראל אם לא תישמע להמלצות ולעצות שלהם הוא בדיוק "עיתונאות ירמיהו" במרעה. התנ"ך והמסורת היהודית מגלים הרבה יותר אופטימיות לגבי עתידנו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
