Rabbi Wein.com The Voice of Jewish History

Rabbi Wein’s Weekly Blog
 Printer Friendly

תסכולים


  

על אף שבדרך כלל אני רואה את עצמי כאדם רגוע ומקבל - תכונות אישיות שאני סבור שהן חיוניות לכל רב - בתוך תוכי אני נעשה מתוסכל בקלות רבה. את השבת האחרונה העברתי בבית במנוחה והנאה גדולה עם רעייתי. הרגשתי טוב מאוד, תודה לאל, אך לא יכולתי לצעוד לבית הכנסת שלי בגלל סופת שלג גדולה שפקדה את ירושלים בימים האחרונים.
שיקול דעת חשוב לא פחות מאומץ הלב, ולא רציתי להסתכן ולצעוד במעלה הגבעה ואז במורדה בדרך אל בית הכנסת עם כל השלג והקרח שכיסו את הרחובות. המגפיים ושאר ציוד הליכת השלג מאוחסנים בניו יורק, ולכן לא הייתי מוכן כלל ועיקר להרפתקה של צעידה בעליות ובירידות של רחובות ירושלים עמוסי השלג והקרח.
וכאילו כדי לסבך את המצב עוד יותר, נפל ענף עץ גדול מכובד השלג ממש מול השער של ביתנו. כך, גם בלי השלג, היציאה מהבית הפכה למעין מסלול מכשולים. ובמצבי הנוכחי בחיים, אני תמיד מעדיף מסלולים נוחים ונטולי מכשולים.
וכך קרה שהרב וויין הגדול נשאר בבית, אסיר של איתני הטבע שעליהם אין לו שום שליטה. הדבר הזה עורר בי תחושה מטרידה של תסכול פנימי. זה היה תסכול חסר מטרה, מפני שבדרך כלל התסכול שלנו מופנה כלפי אדם מסוים, אך כאן לא היה לי על מי לפרוק את הכעס, ותסכול שאין לו מטרה הוא סוג התסכול הגרוע ביותר.
כולנו מכירים את התסכולים השגרתיים והבלתי פוסקים שאנחנו נתקלים בהם בחיים. התורים בסניפי הדואר ובבנקים תמיד ארוכים ומתקדמים לאט. ההתעסקות עם משרדי ממשלה בכל ארץ בעולם היא תמיד עניין לא נעים ולא פשוט, וישראל, "לשמחתנו", היא חלק ממשפחת האומות בעניין זה. עם זאת, אלה תסכולים שוליים וצפויים בעולם המודרני ועתיר התסכולים שלנו. טלפונים ניידים שכל הזמן מנתקים שיחות, מחשבים שמסרבים בעקשנותם לציית לפקודות, מכוניות שלא מוכנות לפעול בדיוק כשזקוקים להן יותר מכול, בתי ספר שלא תמיד מבינים את הצרכים של הילדים שלנו או את האישיות שלהם - כל אלה רק חלק מהתסכולים שאנחנו חווים בכל פן של החיים המודרניים. אך לכל התסכולים האלה יש מטרה שעליה אפשר לפרוק את כל האשמה והזעם.
אך את מי אפשר להאשים על מערום שלג בן 30 ס"מ בארץ שהאקלים שלה הוא מדברי ביסודו? אנחנו מייחסים את שינוי האקלים להתחממות העולם וכו', אך אלה הסברים קלושים לתופעות חריגות, ולפרוק את התסכול על החזאי זה כמו לירות בשליח במקום להתמודד עם הבשורה שהוא נושא.
אפשר לומר רק שהתסכול שלנו בכל הנוגע למזג האוויר נובע מכך שאנחנו מבינים עד כמה אנחנו באמת זעירים מול כוחות הטבע והשמים, דבר שאמור לעורר בנו תחושה עזה של ענווה במקום תסכול חסר תוחלת.
אחרי שהרהרתי בעניין עוד קצת, אחסנתי במוחי את הדרשה המזהירה שתכננתי לשאת בבית הכנסת בשבת שחלפה. אני מצטער שלא יכולתי ללמד את שיעורי התורה בבית הכנסת, אבל מצאתי נחמה בעובדה שהצלחתי להקדיש כמה שעות ללימוד רציני של ספר שהציג תובנות מעניינות בנושאים מהתלמוד פרי עטו של תלמיד חכם גדול והצלחתי להירגע בשבת באופן שאני לא מצליח לעשות בדרך כלל.
ואף שהרגשה מטרידה של תסכול מעורפל הוסיפה ללוות אותי מפני שסטיתי מהשגרה הקבועה שלי, הצלחתי איכשהו לעדן את התסכול הזה רוב היום הקדוש, אך התסכול שב ותקף אותי בעוצמה מחודשת אחרי צאת השבת, ולכן כתבתי את המאמר הזה.
הווידוי טוב לנשמה, והכתיבה מספקת לי קתרזיס. ולכן, באופן מוזר, הכתיבה על התסכולים שלי מקלה במשהו את תחושת התסכול עצמה. אני כבר מצפה לכך שהשלג יימס סוף סוף, שענפי העצים שנפלו יפונו וכולנו נשוב לתסכולים הקטנים והרגילים של חיים השגרה במהרה.
אני מקווה שהמאמר הזה ירגיע גם את העצבים שלכם, ולא משנה אילו תסכולים אתם חווים כרגע. חז"ל לימדו אותנו שצרת רבים חצי נחמה. יש מידת נחמה בכך שהצרות שלנו הן גם הצרות של כולם. הלוואי שנמצא נחמה גם על התסכולים שלנו.
 שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין

Subscribe to our blog via email or RSS to get more posts like this one.