Printer Friendly
ישראל הבודדה
הנביא מתאבל על כך שאין לירושלים אנשים שמתעניינים בה ושואלים לשלומה. זה נכון באופן כללי לגבי מדינת ישראל וירושלים היום. בעולם היום יש הרבה עניין ב"פלשתינאים" ובמאבק שלהם לשים קץ למדינה היהודית כך או אחרת.
טענות היסטוריות מוצדקות שמייצגות יותר משישה מיליון יהודים שחיים במולדתם בדבר זכותה של מדינת ישראל להתקיים לא זוכות להכרה בעולם ולעתים מתעלמים מהן לגמרי. ההטיה נגד מדינת ישראל והעם היהודי באמצעי תקשורת כמו סי-אן-אן, בי-בי-סי, הניו יורק טיימס ומקורות חדשות חשובים אחרים מושרשת כל כך עד שהיא הפכה לחלק מהתת-מודע שלהם, ולא פעם הם מגיבים בתדהמה ובהכחשה כאשר ההטיה הזאת מובאת לתשומת לבם.
אין כמעט דיווחים או כתבות חיוביות על מדינת ישראל ועל תושביה והישגיה. המחבלים הם רק "לוחמים", והקורבנות איכשהו תמיד "מזמינים את זה". חצי מיהדות אירופה סובלת מאנטישמיות גלויה, והחצי האחר פוחד להכיר בכך שאירופה לא באמת נהנית מנוכחותם של יהודים במדינות הנאורות והצדקניות שלה.
במילים בוטות, להיות יהודי באירופה היום פירושו להתהלך בתחושת בדידות מאוד לא נעימה. השרה של דרום אפריקה בוכה שהיא לא יכולה לישון בלילה אחרי שראתה את המפה של "פלשתין". היא בוודאי לא דואגת לשלום מדינת ישראל או ירושלים, ובכך מגשימה את ההערה העצובה של הנביא היהודי העתיק. רווחתנו איננה נושא שנמצא על סדר היום של כל יפי הנפש הרבים בעולם.
אך הגישה המכוערת הזאת כלפי הרווחה של מדינת ישראל ובכך גם כלפי היהודים שחיים בה קיימת גם בתוך העולם היהודי. לא מכבר חזרתי מביקור ממושך בברזיל ובארצות הברית. ייתכן שכעת אני רגיש מדי לעניינים כאלה – חיים בירושלים במשך 17 שנים יכולים להפוך אותך לרגיש לדברים רבים – אך הייתי ועודני מוטרד מאוד מהעובדה שישראל לא מופיעה במכ"ם של רוב היהודים שם.
מטבע הדברים, יש תמיכה בישראל בעתות משבר, אבל בחיי היומיום היהודיים, היא לא זוכה להתייחסות. בעולם של היהודים המתבוללים והמנוכרים, שמספרם גדול, לדאבון הלב, וגם עושרם והשפעתם, ישראל היא מקור מבוכה. היא יהודית מדי, מסורתית מדי, שמרנית מדי וקרתנית מדי ביחס להשקפת העולם הרחבה, האוניברסלית, הליברלית, ההדוניסטית והפציפיסטית שלהם.
בעולם האורתודוכסי מציעים סיבות רבות לאדישותם של היהודים הדתיים בארה"ב כלפי ישראל. הסיבות נעות מהעובדה שמדינת ישראל לא דתית מספיק (ואמריקה כן?) ועד קשיים כספיים וחינוכיים.
מסיבות אלה, עלייה לארץ איננה אפשרות ממשית לרוב יהודי אמריקה הדתיים, ומאחר שזה המצב, יש תחושה שינהגו בצביעות מסוימת אם יכניסו יותר מדי מודעות לישראל לחיי היומיום האישיים והקהילתיים שלהם.
מביך אותם גם לדקלם תפילה לשלום מדינת ישראל בשבת. משום-מה הם החליטו שעדיף להתעלם מקיומה, וההתעלמות הזאת לבשה הילה של אדיקות דתית בקרב אנשים רבים שהם לרוב יהודים טובים, נאמנים ושומרי מצוות.
אני חושב שהבעיה שעומדת בבסיס הגישה האדישה הזאת כלפי מדינת ישראל היא התפיסה שלדעת רבים מדינת ישראל לא הייתה צריכה לקום. זאת הייתה התפיסה והאווירה בקרב רבים מגדולי ישראל במזרח אירופה, גם אם לא כולם, במאות ה-19 וה-20. רבים חושבים שעדיין אסור בשום אופן, גם מאה שנים אחר-כך, לומר שאולי הם טעו.
לכן צריך להעמיד פנים שמדינת ישראל לא קמה, או שקיומה אינו ממלא תפקיד מרכזי בחיי היהודים בהווה או בעתיד. בעיני רבים, מדינת ישראל איננה הגאולה של עם ישראל בזמננו, מדינה שהצילה את שרידי השואה ואספה את נידחי ישראל מכל העולם אלא דווקא הגורם לשואה ולרבות מהצרות שפוקדות אותנו היום.
ההשקפה המעוותת הזאת, שאין לה שום קשר לעובדות היסטוריות או להיגיון, רווחת במגזרים בעולם היהודי באמריקה, ואפילו כאן בישראל. מסיבה זו, רבים מהילדים שלומדים בבתי ספר יהודיים, בישיבות ובסמינרים באמריקה, מגלים בורות לא רק בכל מה שנוגע למדינת ישראל אלא גם בעברית, בנביאים ובהיסטוריה היהודית.
יצרנו לדור הבא סיפור בדיוני על מה שהיה פעם ועל מה שאמור להיות עכשיו. נהיה בסכנה גדולה אם נבחר להיות עם לא רציונאלי בעולם רציונאלי, מסוכן ועוין. גם נביאי ישראל הזהירו אותנו מפני זה.
שבת שלום,
הרב דוב בערל ויין
