Printer Friendly
שבועונים ישנים
כשעזבתי את שיקגו והתרחקתי מבית הוריי, אמי דאגה תמיד להמשך ההתפתחות האינטלקטואלית שלי. כדי לאפשר לי להיות מעודכן בענייני דיומא, היא נהגה לשלוח לי בדואר את גיליונות השבועון "טיים" מהחודש שעבר. תמיד התרשמתי מהעובדה שכאשר קראתי את השבועונים האלה כמה שבועות אחרי פרסומם, מצאתי שהם טעו בכל דבר כמעט.
התחזיות שלהם לאירועים שיתרחשו היו רחוקות מאוד מלהיות מדויקות, והניתוחים שלהם למצבים התבררו כשטחיים ובעלי ערך אסטרטגי ממשי מועט ביותר. עם זאת, המשכתי לקרוא את השבועונים האלה, מפני שאמי שלחה לי אותם ותמיד שאלה אותי על רווחתם ועל תוכנם.
אבל החוויה הזאת של קריאה בשבועונים ישנים, שנמשכה שנים, ריפאה אותי מהאמונה במומחים פוליטיים, כלכליים ודומיהם. תמיד התרחשו אירועים בלתי צפויים ששמו ללעג את התחזיות ואת ההערכות שלהם. זה תמיד הזכיר לי את הפסוק "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".
מסיבה זו, למרות הכול, אימצתי לי הרגל לקרוא שבועונים ישנים, ובהבנה הכוזבת בעליל שלהם לאירועים המדווחים מצאתי לי הנאה מרושעת-משהו ותענוג מעוות. מאחר שרוב האנשים לא קוראים שבועונים ישנים, אלא אם כן הם בחדר המתנה של רופא, אני משער שהשבועונים האלה יכולים להמשיך להנפיק את ההערכות, התחזיות והניתוחים שלהם בלי לחשוש שהקוראים יגלו שהם טועים באופן עקבי... כפי שבאמת קורה.
לאחרונה קראתי גיליון ממארס 2011 של שבועון ישראלי פופולרי בשפה האנגלית. הוא היה מלא בכתבות ומאמרי מערכת על המזרח התיכון החדש שיבוא בעקבות "האביב הערבי" שהביא להדחת שליטי תוניסיה, מצרים ולוב, ובקרוב ידיח את שליטי סוריה, ירדן ומדינות המפרץ.
ובכן, "האביב הערבי" התברר ככישלון חרוץ שלא הביא בעקבותיו שום התקדמות פוליטית או כלכלית. מאות אלפי ערבים נהרגו מאז "האביב הערבי", וכמעט כולם על ידי אחיהם הערבים. חוסר היציבות והנפיצות של המזרח התיכון רק גברו, וכל התחזיות הוורודות על מזרח תיכון "חדש" נראות נלעגות במבט לאחור.
הרטוריקה הקבועה והשחוקה על הפלשתינאים והפיתרונות לבעיה זו שהוצגו בשבועון נראו רחוקים מאוד מהמציאות וכמעט מגוחכים. אין לי בררה אלא לתהות אם המנהיגים הדיפלומטיים והפוליטיים של העולם טורחים לפעמים לקרוא שבועונים ישנים. אני בטוח שאם כן, המדיניות, ההצהרות והמטרות שלהם יהיו הרבה יותר מציאותיות מכפי שהן עכשיו.
אין שום סיבה להמשיך להצליף בסוסים מתים ולשחזר כישלונות מהעבר. די לקרוא את השבועונים שמדברים על תקופת אוסלו כדי למרר בבכי. האירועים בשטח באמת שמים ללעג את חכמת העבר של העיתונאים והמומחים.
התורה מצווה אותנו לזכור את העבר באופן משמעותי. בציווי הזה היא מתכוונת שנזכור לא רק אירועים ואנשים בעבר - מה שבוודאי חיוני לחיים יהודיים משמעותיים בהווה - אלא שנזכור גם הערכות לא מדויקות שנחשבו לאמת ברורה בעבר.
עלינו לזכור מה אנשים חכמים אמרו פעם שלא ייתכן שיקרה ובכל זאת קרה, לזכור שכל בני האדם טועים ולזכור שגם אנשים דגולים מסוגלים לעתים קרובות לעשות טעויות מרות, לזכור שבמרוץ לא תמיד מנצח זה שמהיר יותר, ובקרב לא תמיד מנצח האמיץ או החזק - כל הדברים האלה צריכים להיות חלק ממאגר הזיכרונות של העם היהודי.
עלינו לזכור משיחי שקר שהסיטו אותנו מדרך הישר וחכמים גדולים שטעו בהערכות שלהם לגבי אירועים שעתידים לקרות לעם היהודי. זיכרון העבר מגביל את היוהרה, השחצנות והקנאות בהווה וגם מרסן חידושים פרועים. היו רבים שאמרו שהשואה לא תתרחש לעולם, אך היא התרחשה.
היו אחרים, מהקצה השני של העולם היהודי, שאמרו שמדינה יהודית לא תקום, ואם תקום, תיחרב בתוך 15 שנים מיום הקמתה. המציאות הוכיחה שהתחזיות שלהם היו מוטעות כמו גם ההבנה שלהם את רצון האל. אין זה מפחית מגדולתם, אבל זה כן מוכיח שהאנושות וכל מי שהוא בן אנוש יכול לטעות. אם יש לכם ספקות בעניין זה, רק תמצאו לכם שבועונים ישנים ותתחילו לקרוא אותם.
שבת שלום,
הרב דוב בערל ויין
