Printer Friendly
אגו, בושה, חרפה - אז מה
חלק מהנזק הסביבתי שנגרם לחברה הדמוקרטית המערבית מביטול כל המגבלות המוסריות והחוקיות על דיבור, התכנסות ומיניות, הוא שמושגים כמו בושה וחרפה איבדו כל משמעות. יהירות שלוחת רסן ואגו אישי נפוח שולטים בעולם של הפוליטיקה, הדת והחיים הציבוריים.
עבריין מורשע משמש היום כאחד הנציגים של העולם הדתי בכנסת ועומד בראש מפלגה דתית. הוא מדבר בשם התורה על אף שהתורה דורשת ענווה ומידה בריאה של בושה ומבוכה, ולא עזות מצח וערמומיות. אבל זאת לא באמת אשמתו, מפני שרבנים גדולים תומכים בו ונכנעים בגלוי לכוחו. אין שום קול מוסרי שמקבל רשות למחות על חילול השם הזה. במקום שמלכתחילה אין רגש בושה, יכולה להתקיים רק מוסריות מפוקפקת ובזויה.
במדינת ניו יורק, שני בעלי תפקידים בכירים לשעבר, שנאלצו להתפטר מתפקידיהם הציבוריים והחשובים בעקבות התנהגות מינית לא מוסרית (לדאבון הלב, שניהם יהודים), מתמודדים שוב על תפקיד ציבורי בכיר בבחירות הקרובות בניו יורק.
האגו אינו יודע גבולות, והתאווה על כל צורותיה, לרבות תאווה לכוח ולפרסום, היא התוצר הבלתי מרוסן שלו. אנשים מוכנים להקריב ברצון את משפחתם ואת הזיכרון הנצחי שלהם על מזבח ההשקפה האגואיסטית והנרקיסיסטית של ה"מגיע לי" וכדי להשיג מעמד בחיים. עצוב לראות התנהגות כזאת של הרס עצמי, עצוב לחברה כולה שנאלצת לראות מראות כאלה ולסבול ניסיונות חסרי בושה כאלה להגיע למנהיגות.
התסבוכת הנוכחית בעניין הבחירות לרבנות הראשית בישראל גם היא דוגמה להיעדר הבושה שרווח בחברה שלנו. נפוטיזם (שני מועמדים מובילים לתפקיד הרב הראשי הם בנים של שני רבנים ראשיים לשעבר, ששניהם עדיין בעלי כוח והשפעה לא מבוטלים), עסקאות פוליטיות, חקיקה תפורה ומשוא פנים בוועדה הבוחרת - כולם מושלים בכיפה היום. שלא לדבר על המעצר של הרב הראשי האשכנזי בגלל האשמות של שחיתות והלבנת כספים. לעניות דעתי, כל התופעות האלה הופכות את הפרס של מינוי לרבנות הראשית לכבוד מפוקפק עד מאוד.
נשמעות קריאות רבות ממגזרים שונים בחברה הישראלית לבטל את המוסד הזה לגמרי ולערוך רפורמה בשירותי הדת במדינת ישראל כך שיתאפיינו בשקיפות וביעילות. על אף שביטול מוסד הרבנות הראשית ודאי לא יתרחש בעתיד הקרוב, הדיבורים על המגרעות שלו והדיון הציבורי בצורך בקיומו וברלוונטיות שלו לחיינו הולכים וגוברים בעשורים האחרונים.
די בעוד כמה שערוריות כדי להגיע לנקודת האל-חזור ואולי אף לביטול המוסד. מאחר שלא נראתה שום תחושה אמיתית של בושה או ענווה מצד הסיעות המתגוששות בתחרות הנוכחית על משרות הרבנים הראשיים, אין ספק ששערוריות נוספות צפויות להיחשף לציבור. מעציב לראות שהאנשים שמתיימרים לייצג את התורה עוסקים ברמיסת שמה הטוב תחת עקביהם מונעי האגו.
עם זאת, אסור להתייאש. חלק גדול מכל זה הוא רק השתקפות של המציאות, של החולשה של האדם באשר הוא. יהודים, אפילו כאלה שהיינו מצפים שיתנהגו אחרת, עלולים למעוד ולהיכשל, מפני שגם הם רק בני אדם בסופו של דבר. אך היהדות, התורה וערכיה הנשגבים שהם השתי וערב של המסורת היהודית נשארו ללא רבב. אחת הדרישות הבסיסיות של מערכת הערכים של היהדות היא מידה נאה ומשמעותית של בושה.
הנביא מוכיח את עם ישראל על כך שאינו חש את הבושה שגנב חש כשהוא נתפס בשעת מעשה הגניבה. אך המטפורה נחלשת בחברה שבה לגנב אין כמעט שום חרטה על מעשיו והתנהגותו. לכל הפחות, אנחנו, הציבור בישראל ויהדות העולם, צריכים לתבוע מהמנהיגים שלנו להפגין מידה של בושה וקצת רצון להתרחק מביזיון.
אם זה נכון לגבי המנהיגים שלנו בפוליטיקה ובממשלה, זה נכון ונחוץ שבעתיים כשמדובר במנהיגים דתיים ורוחניים, מפני שתחושת בושה מביאה איתה מידה של זהירות ונאותות בהתנהגות ובדיבור, ובסופו של דבר מולידה חוכמה בדברים ובמעשים. דומני שכולנו יכולים להסכים שזה מה שאנחנו מבקשים לקבל מאלה ששואפים להנהיג אותנו לעתיד טוב יותר.
שבת שלום,
הרב דוב ברל וויין
