Printer Friendly
קריירה או ייעוד
פעם, לא מזמן, אנשים שבחרו לעסוק בכמורה עשו זאת מפני שהם הרגישו שזה הייעוד שלהם. זאת אומרת שהיתה להם מין תחושה משמים שקראה להם לשרת את הדת שלהם ואת מאמיניה. הרעיון הזה הופץ והתפרסם בעיקר אחרי שהרפורמציה שינתה את פני הדת בעולם הנוצרי באירופה.
אך הבסיס לרעיון הזה, כמו רבים מהאידיאלים והעקרונות של החברה המערבית המודרנית, טמון במחשבה ובמסורת היהודית. היהדות מעולם לא התייחסה להוראת התורה, לעזרה לזולת או להנהגת העם בהתאם לערכים ולאורח החיים של התורה - בקיצור, לתפקיד הרב בקהילה - כקריירה או עבודה.
כשמשה רבנו הטיל על בני לוי להיות המנהיגים הדתיים "המקצועיים" של העם, הוא הזהיר אותם שלא יחשבו שזה כבוד או סמכות אלא בעצם עבדות. זאת היתה הגישה הכללית כלפי תפקיד הרבנות לכל אורך ההיסטוריה היהודית.
למעשה, המנהג לפיו רב קהילתי מקבל שכר מכספי הציבור הופיע וקנה לו אחיזה בחיים היהודיים רק במאות ה-14 וה-15 בקהילות אשכנז באירופה. ואפילו אז רבנים רבים התאמצו מאוד להשתכר למחייתם בעבודה אחרת ולא לקבל שכר מקופת הקהילה כדי להתקיים. במובן זה הרבנות נתפסה כייעוד ולא כקריירה או משרה.
מטבע הדברים לא כל רב היה טלית שכולה אלטרואיזם, נטול כל אינטרסים אישיים. טבע האדם הוא טבע האדם, וגם רבנים אינם חסינים למכשולים שטבע האדם מעמיד בפני כל אדם. עם זאת, בדרך כלל הכבוד שחלק הציבור לתלמידי חכמים ובמיוחד לרבנים זכה להכרה ככבוד לתורה ולאו דווקא ככבוד אישי לתלמיד החכם או לרב עצמו.
אך אט אט, ברבות השנים, הרעיון של הרבנות כקריירה חלחל גם לחיים היהודיים. יש מסמכים שמעידים על כך שהחל מהמאה ה-18 וה-19 היו באירופה יהודים עשירים ש"קנו" משרות רבנות לבני משפחתם, ויש תיעוד על שושלות ששלטו ברבנות בקהילות מסוימות במשך עשרות ולעתים אפילו מאות שנים.
עם צמיחת החסידות במאות האלה, אפשר בקלות לטעון שגם תפקיד הרב החסידי הפך לקריירה שדרשה מנושא התפקיד הכשרה וייחוס. מטבע הדברים היו ועדיין יש מקרים יוצאים מן הכלל, אבל, בעיקרו של דבר, השינוי בתפיסת הרבנות מייעוד לחיים לקריירה הלך ותפס תאוצה. בקהילה היהודית באמריקה של המאה ה-20 הפכה הרבנות למקצוע גרידא כמעט שדורש הכשרה וכישורים מוגדרים, ואילו המרכיב הרוחני של המשרה הצטמצם ואפילו נעלם. באמריקה היה אפשר לראות בגלוי "רבנים" אתיאיסטים. זה אמנם נשמע מופרך, אך ברגע שהרבנות הופכת למשרה בלבד, לקריירה, קל להבין את קיומן של סתירות כאלה.
העניינים הבלתי ראויים שעולים היום בהקשר של הרבנות הראשית לישראל הם דוגמה ברורה למקום הבעייתי שאליו גישה שרואה ברבנות קריירה ושושלת, עלולה להוביל. הרב הראשי לישראל לא צריך להיות, לדעתי, האדם הכי בקי בתלמוד בארץ, על אף שהוא צריך להיות בקי בתלמוד. הוא גם לא צריך להיות הנואם הכי מחונן בארץ. אין ספק אמנם שהתפקיד דורש הבנה פוליטית, אך הוא גם לא צריך להיות פוליטיקאי.
עצמאות משיקולים זרים וחופש פעולה הם תנאים חיוניים לתפקיד. אך מעל הכול חייב המועמד לתפקיד הרב הראשי לראות את התפקיד כייעוד ולא כשיא בקריירה שלו. במסכת אבות נאמר שאסור להשתמש בתורה כקרדום לחפור בו, אסור לנצל את התורה כדי לקדם אינטרסים אישיים או להשיג רווחים כספיים.
הקרייריסט עלול יותר מכולם ליפול למלכודת המבישה הזאת. הקרייריסט מרגיש שעליו לתת דין וחשבון לבני אדם, ובני אדם אפשר לתמרן ולרמות. אדם שמרגיש שנקרא לשרת את הציבור מבין שעליו לתת דין חשבון ליושב במרומים, ולכן הוא בא עם גישה אחרת כלפי המשימות והאתגרים שעומדים בפניו.
האגדה מספרת שכאשר רבנו ישראל ליפקין מסלנט הורה לתלמידו, רבי יצחק בלאזר (פטרבורגר), לקבל עליו את תפקיד הרב בסנט פטרסבורג, אמר לו הרב בלאזר, "רבי, אני פוחד!" ועל כך השיב רבנו ישראל, "וכי את מי אשלח? אדם שאיננו פוחד?!"
הקרייריסט אינו פוחד לעולם. אדם שמרגיש שזה ייעודו תמיד חש את החיל והרעדה שחיוני שהוא יחוש כדי לראות את סוגיות שירות הציבור כפי שנכון וראוי לראותן.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
