Printer Friendly
ויגש
ברור שהגיבור והמנצח של האפוס על יוסף ואחיו שמגיע לשיאו בפרשת השבוע הוא יוסף. החלומות והשאיפות שלו התגשמו. אחיו ואביו השתחוו לפניו כפי שהתנבא בחלומותיו. יוסף איננו נוקם באחיו עוד אלא משכן אותם ואת יעקב אביו בארץ גושן הבטוחה והמשגשגת ומקפיד לדאוג לכל צרכיהם.
אין ספק שדמותו של יוסף עולה מכל האירועים הטרגיים והמבלבלים האלה כגיבור אציל, עדיין הבן האהוב של אביו והיורש של נחלה כפולה כדין הבכור. עם זאת, כשחושבים על הטווח הרחוק של ההיסטוריה היהודית, יוסף איננו הכלי שמבטיח את הישרדות העם היהודי.
הממלכה של יוסף, עשרת שבטי הצפון של ישראל, לא מאריכה ימים, ומתאפיינת במלכים רשעים ובעבודת זרה. ממלכת יוסף לא קמה שוב, ושרידי עשרת השבטים הצפוניים נטמעים בסופו של דבר בממלכת יהודה ובשבט יהודה.
הניצחון של יוסף נתפס בהיסטוריה היהודית כלגיטימי, אך בסופו של דבר הוא זמני. דווקא יהודה אחיו הוא הגיבור בסופו של סיפור. הוא זה שמבטיח את הקיום היהודי והוא המנהיג האמיתי של משפחת יעקב. העם היהודי נקרא על שמו ומזרעו באה המלוכה הלגיטימית של עם ישראל.
הישועה של עם ישראל בעתיד, ימות המשיח, הגאולה השלמה ותיקון העולם - כולן משימות שמוטלות על צאצאיו של יהודה. יהודה הוא המנצח, בסופו של דבר, בוויכוח בינו לבין יוסף שמוצג בפרשת השבוע.
השאלה שעולה כאן היא מדוע זה צריך להיות כך. אחרי הכול, יוסף הוא הצדיק, האיש שעמד בפיתויי הגוף ונשאר נאמן לאידיאלים של האבות גם בנסיבות הכי קשות ומאתגרות.
את יהודה, לעומת זאת, אם שופטים בשטחיות, אפשר לקבוע שהוא לוקה בחסר בהתנהגותו כלפי תמר ובמנהיגותו בעניין מכירת אחיו יוסף לעבדות. אם כך, מדוע במבחן ההיסטוריה דווקא הוא הגיבור והמושיע של עם ישראל, ולא יוסף?
על אף שרצון האל בכל העניינים האלה נסתר ונשגב מבינת אדם, אפשר ללמוד משהו מדבריו של יעקב בפרשה שנקרא בשבוע הבא. יעקב מברך את יהודה על יכולתו להתעלות ולקום גם אחרי טעויות ואסונות ולהמשיך הלאה. יכולת ההתאוששות של יהודה היא מה שמאפיין את אישיותו ואת התנהגותו.
יהודה מכפר על הטעות שעשה בהתנהגותו כלפי יוסף כאשר הוא מגן על בנימין ואפילו מוכן להקריב את עצמו לשם כך. הוא מודה שטעה כשהתכחש לתמר, ומזרעם עתיד לקום בית המלוכה של עם ישראל. סוד הקיום היהודי טמון ביכולת ההתחדשות וההתאוששות של העם היהודי. זאת אחת התכונות שלנו כעם שמנצחות כל גורם אחר בהיסטוריה היהודית, ואין ספק שהתכונה הזאת נחוצה מאוד גם בעולם היהודי של ימינו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
