Printer Friendly
בבל אשר באמריקה
אני יודע שלא יפה לבעוט באדם שכבר נפל. למעשה, לא יפה לבעוט בשום אדם בשום זמן. חלק ניכר מהקהילה היהודית באמריקה ספג מכה פיזית, כספית, פסיכולוגית וחברתית בעקבות ההרס שהמיט הוריקן סנדי. לכן אולי זה לא הזמן המתאים לעסוק במה שהוא לדעתי העתיד המטריד של הקהילה הזאת. אך לאחרונה עשיתי לא מעט מחקר על הקהילה היהודית בבבל לפני אלפי שנים ונדהמתי מקווי דמיון מסוימים לקהילה היהודית באמריקה בימינו.
אחרי המאה ה-11 איבדה הקהילה היהודית בבבל את מקומה המרכזי בעולם היהודי, ועל אף שקהילה יהודית הוסיפה להתקיים בבבל/עירק עד שנות החמישים של המאה ה-20, היא כבר לא הייתה הגורם המשמעותי והמשפיע שהייתה במשך אלף שנים כמעט.
היו סיבות רבות, פנימיות וחיצוניות, שהובילו לנפילת יהדות בבל, אך אני הבחנתי בשלושה גורמים עיקריים שרוקנו אותה מכוחה והעיבו על עתידה. הראשון הוא עלייתה והתפשטותה של התנועה הקראית, אותה כת שקמה בבבל, התפשטה אחר-כך לכל המזרח התיכון היהודי, אך קנתה לה אחיזה חזקה במיוחד במצרים ובבבל.
הקראים לא קיבלו את התורה שבעל-פה ולא האמינו שגם היא תורה מן השמים. הם יצרו יהדות מסוג חדש, עם חוקים ומנהגים חברתיים חדשים שעיוותו את ההלכה ואת המסורת היהודית. הקראות נעלמה זה מכבר ככוח משמעותי בחיים היהודיים, אך חלק גדול מיהדות ארה"ב היום מתפקד לפי "יהדות" שאין לה כמעט קשר לתורה, למצוות ולערכים יהודיים אמיתיים. במקומם "היהדות" הזאת מלאה בסיסמאות וביטויים מליציים שיש להם קשר מועט מאוד, אם בכלל, ליהדות. נישואי תערובת, בורות ותקינות פוליטית הם בעצם התנועה הקראית של יהדות אמריקה.
הגורם השני הוא שיהדות בבל, על אף שהיו בה ישיבות גדולות ולומדי תורה, לא הסתגלה לתמורות הדמוגרפיות, הכלכליות והפוליטיות שהתרחשו. היא לא צפתה את בואם של הצלבנים הנוצרים, את דעיכת סחר התבלינים והמשי, את ניצחון התורכים העותומנים על הערבים המקומיים ואת מעבר נקודת המשען של החיים היהודיים לספרד, צרפת וגרמניה.
היום צריך להיות ברור לכולם שלמרות כל הרטוריקה והמליצות של מסע הבחירות, אמריקה נמצאת בדעיכה. נוצר בה מעמד חברתי, כלכלי וחברתי נחות שלא עומד להיעלם. המצב הזה ישפיע, בסופו של דבר, גם על יהדות ארה"ב, שבטוחה מאוד במעמדה ובמקומה כלא-עוד-מיעוט בחברה האמריקנית היום. הגלות הארוכה של העם היהודי לא אפשרה לו להתנער מהפרטיקולריות היהודית, מה שהוליד גישות והתנהגויות אנטי-יהודיות. זה בהחלט חומר למחשבה.
לבסוף, יהדות בבל היתה משוסעת ממחלוקות פנימיות בין מנהיגים דתיים לחילוניים, וסכסוכים, בייחוד סכסוכים בענייני דת, תמיד מובילים להשקפות קיצוניות ולהתנהגות בלתי מקובלת, והכול במסווה של עשיית רצון שמים.
הקיצוניות בקרב יהדות ארה"ב היום רבה מאוד. אולי תטענו שיש לא מעט קיצוניות גם בחוגים הדתיים בישראל. נכון, אך יש הבדל יסודי בין ישראל לאמריקה. הקיצוניות בישראל היא פוליטית באופייה - מאמץ להשיג תמיכה והקצבות כספיות וניסיון להגשים שאיפות אישיות של פוליטיקאים לקבל משרות וסמכויות.
חרף כל הסממנים החיצוניים של אדיקות דתית, הסכסוכים כאן יותר אישיים מאידיאולוגיים במהותם. הקבוצות האנטי-ישראליות בישראל פוחתות במספר ובהשפעה, ואילו באמריקה, למרבה הצער, הן הולכות וגדולות. החברה החרדית בישראל רואה את עצמה יותר ויותר כחלק מהמנגנון הכללי של המדינה, והקרב של המאה ה-19 על הציונות בעצם הסתיים כאן. הוויכוח הזה כבר לא רלוונטי.
זה לא המצב ביהדות ארה"ב, שבה יש שנאה ממשית למדינת ישראל בחלקים גדולים של החברה היהודית, החל בשמאל האינטלקטואלי ועד הקיצוניים בעולם הדתי מימין. ברגע שבבל ראתה את עצמה כתחליף לירושלים, כמקלט בטוח לעולמים, אז החלה הדעיכה שלה.
תמיד טיפשי לחזות את עתיד העם היהודי, ולכן ייתכן שכל מה שכתבתי כאן איננו אלא שטות. אני בהחלט מקווה כך, אך מאז שחקרתי את נושא יהדות בבל וראיתי את הקווים המקבילים ליהדות ארה"ב, אני מוטרד.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
