Printer Friendly
זלזול בפיתוי
אם יש לקח אחד שעולה בבירור מהפרשיות האלה שמהוות את תחילת הקריאה השנתית שלנו בתורה, הלקח הזה הוא שלא קל להתגבר על הפיתויים ועל היצר הרע של האדם, ובוודאי שאסור להתעלם מהם. הסיפורים על אדם וחווה בגן עדן, קין והבל, נוח ונכדו כנען, בניית מגדל בבל, מלחמת 14 השנים של חמשת המלכים נגד ארבעת המלכים והתנהגותו של לוט, שהעדיף מגורים בסדום על פני חברת אברהם, מראים בצורה ברורה שאצל האדם היצר הרע הוא זה שמנצח בדרך כלל.
הורים ומורים יודעים היטב כמה קשה לגדל ולחנך ילדים להיות מוסריים ונעימים. זאת לא בעיה חדשה של ימינו, או של האייפון. זאת היתה משימה קשה תמיד. שלמה המלך מלמד אותנו ש"אין חדש תחת השמש", והתורה עצמה מעידה על העובדה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו".
מכאן עולה שהבעיות שמשפיעות על העולם ללא הרף הן אישיות ולא מוסדיות. הבעיות שמתעוררות בכל הנוגע לקיום מצוות, ילדים בסיכון וכדומה, כולן אישיות ופרטיות ונוגעות לילדים האלה שמתפתים לברק של החטא שמאפיין את העולם שבחוץ. על אף שהמורים בבתי הספר והמחנכים בישיבות רחוקים מלהיות מושלמים, שהרי גם הם רק בני אדם, שינוי תוכניות הלימודים, מעבר למוסד אחר ואפילו החלפת מורים אינם תרופת פלא.
הבדיחה המוכרת שואלת "כמה פסיכיאטרים צריך כדי להחליף נורה", והתשובה היא "אחד, אבל הנורה צריכה לרצות להתחלף." זה בדיוק העניין עם בני אדם. בסופו של דבר, כל דבר הוא אישי ופרטי.
כשתנועת הרפורמית הפכה לכוח משמעותי בחברה היהודית לפני כמאתיים שנה, הגיב רבנו ישראל ליפקין מסלנט בהקמת תנועת המוסר, שהתמקדה בתיקון המידות ובהתנהגות המוסרית של היהודי. הוא אמר אמירה קולעת בעניין זה: "תנועת הרפורמה באה לשנות את היהדות, ותנועת המוסר באה לשנות את היהודים".
כישלון הרפורמה טמון בעבודה שהיא לא משנה את היהודים. היא לא מונעת את ההתבוללות או את הניכור. היא מבקשת לשנות את המוסדות - את הרבנות הרשמית, את בתי הדין הרבניים וכדומה - אך היא לא באה אל האדם בתביעות אישיות. הדת צריכה לתת מענה לפרט, בין אם הוא נמצא בנישואי תערובת, חילוני לגמרי, לא מחויב ליהדות, מעדיף ללכת אחרי תאוות הגוף שלו או "נהנה" מבורות בכל הנוגע לעקרונות היהדות ולסיפורו של העם היהודי. הרפורמה לא באה בשום תביעות לאדם. היא מפנה את כולן רק למוסדות והדת עצמה.
בעולם האורתודוכסי גם תנועת המוסר נכשלה כתנועה המונית. היום, במקרים רבים מדי, הדברים החיצוניים הם חזות הכול, ואילו הנשמה הפנימית נזנחת. אך הקב"ה לא מתעניין בדברים חיצוניים. "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". אין פתרונות קלים לתחלואים שלנו. אין כל פסול בשיטות הוראה ולימוד חדשות ולעתים הן אפילו טובות, אבל התלמיד צריך לרצות להתחנך וללמוד.
החליפה השחורה והחולצה הלבנה לא יכולים לתקן לב חוטא. לכן שום חידוש של ימינו לא זכה להצלחה רחבה. אנחנו כל הזמן עסוקים בממשלות, בתי ספר, מוסדות וכדומה, כאשר האתגר האמיתי הוא אישי לכל אדם.
מאז תקופת ההשכלה האמינו בתרבות המערב, או לפחות במוסדות האקדמיה שלה, שההיסטוריה היא התקדמות קווית של הציוויליזציה. העולם הולך ומשתפר בהתמדה, שעד מהרה המלחמות ייעלמו ואת מקומן יתפסו שיתוף פעולה ואחווה שמחכים מעבר לפינה. הבעיה היא שמאות השנים האחרונות היו מלאות דיכוי ושפיכות דמים, ולא הגענו מעבר לפינה.
אין ספק שהטכנולוגיה והרפואה התקדמו באופן כזה, אך לא התנהגות בני האדם. בגלל יתרונות הטכנולוגיה, המלחמות היום הרסניות ורצחניות לאין שיעור יותר מאי-פעם. הטרור קטלני יותר, והפשיעה לא פחתה אלא רק נעשתה אלימה יותר וחמושה יותר.
השקפת היהדות על ההיסטוריה היא מעגלית, כפי שאמר שלמה המלך, "מה שהיה הוא שיהיה". זאת משום שהמאבק בין טוב לרע הוא, במהותו, מאבק אישי ופרטי. פוליטיקאי אמריקני חד תפיסה אמר פעם "כל פוליטיקה היא מקומית". על אותו משקל, כל מוסריות, טוב-לב, חמלה, יושר ואמונה אמיתית הם עניין אישי צרוף.
משום כך, אסור לנו לזלזל בכוחות הרשע שקיימים בתוכנו ומקיפים אותנו. יש להילחם בהם ולהביס אותם, אבל נצליח להביס אותם אך ורק אם הפרט יכיר בקיומו של המאבק הזה (שנקרא חיים) ויהיה מוכן לנצח בו. את הניצחון הזה אי אפשר להשיג בשינוי הכללים או בתקווה לתרופת קסם שתבוא מהממשלה והמוסדות, אלא רק בתיקון עצמי בלתי פוסק.
הרב דוב בערל וויין
