Printer Friendly
שנות ה-30 של המאה ה-20
הסרט "שמים מבשרי רע 1930-1939" שהופק על ידי קרן דסטני כחלק מסדרת ה"גורל ואמונה" המספרת את סיפורו של העם היהודי במאה ה-20, מוצג כעת בכמה מקומות בעולם. נכחתי ונאמתי בכמה מן המקומות האלה, וגיליתי שיהודים מודאגים מאוד שואלים אותי שוב ושוב אם יש הקבלה בין ימינו לשנות ה-30 של המאה שעברה ולתוצאה האיומה שלהן.
אינני נביא, וכל תשובה לשאלה טעונה כל-כך מצריכה זהירות גדולה ותבונה רבה, אם צריך בכלל להשיב לשאלה כזאת. עם זאת, מאחר שנאלצתי להתעמת עם השאלה הזאת בעצמי במהלך הפקת הסרט, אני מרשה לעצמי לחלוק עם קוראי הנאמנים כמה מהרהוריי.
אין ספק שיש בעולמנו היום הקבלות מטרידות לאווירה ששררה בשנות ה-30 של המאה שעברה: יש היום בעולם בעיות כלכליות גדולות, לאומיות ואישיות, כפי שהיו גם אז. המנהיג הלאומי של מדינה לא-דמוקרטית גדולה מטיח עלבונות בעם היהודי ומאיים להשמיד את מדינת ישראל. האנטישמיות, על כל צורותיה ותחפושותיה, משגשגת בעולם כולו, ושבעתיים בחברה המוסלמית ובארצות אירופה.
כל הדברים האלה היו גם בשנות ה-30. נראה שמנהיגי העולם המערבי אדישים, במקרה טוב, לאיום הזה על היהודים, ממש כפי שהיו גם בשנות ה-30. אפשר לטעון שקיים דמיון גדול בין 1933 ל-2012. לכן העולם היום מפחיד כל כך עבור היהודים.
עם זאת, ישנם הבדלים יסודיים וגדולים שבאמת מרחיקים את ימינו ואת מצבנו ממה שהיה לפני 80 שנה. עצם העובדה שהשואה התרחשה מקטין מאוד את הסיכוי שתתרחש שוב, חס וחלילה. העולם המערבי אמנם לוקה בדעות קדומות ובמרמה בכל הנוגע ליהודים, אך הוא רואה באיראן ובאיומיה סכנה לא רק למדינת ישראל וליהודים אלא גם לאינטרסים של המערב עצמו.
לא סביר שמדיניות הפיוס בכל מחיר, מדיניות שנכשלה, תאומץ שוב. ארה"ב איננה דוגלת עוד בהתבודדות, ואם יתגרו בה מספיק, היא בוודאי תפעל להגן על האינטרסים האסטרטגיים שלה. אך ההבדל העיקרי בין מה שיש כיום למה שהיה אז הוא קיומה וכוחה של מדינת שראל.
איש אינו יכול לדעת איך שנות השואה היו נראות אילו הייתה מדינת ישראל קיימת אז. אך לא יכול להיות שום ספק שעצם עובדת קיומה היה משנה דברים. מעניין לציין שלראשונה מזה 1,900 שנה מעצמות העולם חוששות ממה שהיהודים עלולים לעשות כדי להגן על עצמם, ועכשיו מבקשים מאתנו שלא לעשות שום דבר! גם זה הבדל עצום בין העשור שאנחנו מצויים בו לשנות ה-30 של המאה שעברה.
אני סבור שמבחינה פנימית, בתוך העם היהודי עצמו, מצבנו טוב יותר ממה שהיה לפני 80 שנה. על אף שעולם התורה באירופה של שנות ה-30 נהרס אם לא הושמד לגמרי בשואה – וטרם השלמנו את מספר ההרוגים – עולם התורה בתוך העם היהודי התחדש, התחזק והתמלא חיים.
לימוד התורה הפך לפופולרי ונפוץ מאוד בכל רחבי העולם היהודי. בשנות ה-30 איש לא היה משער שנמלא את בנייני האומה, וכל שכן ולהבדיל את אצטדיון מט-לייף בניו ג'רזי כדי לחגוג את השלמת מחזור לימוד הדף היומי של הגמרא.
חצרות ושושלות החסידים הגדולות שיקמו את עצמן במספרים, בעושר ובהשפעה. כבר יש להן מספיק ביטחון עצמי כדי לעסוק בקרבות פנימיים על הירושה ועל הכוח, קרבות שאפיינו את עולם החסידות במאה ה-19.
כוח המשיכה של השמאל האתיאיסטי הדוגמטי בעולם היהודי דעך. השמאל עצמו, ובייחוד ברית המועצות הכושלת, השמידו את עצמם לנגד עינינו ממש. האידיאולוגיה החילונית פינתה את מקומה לחומרנות ולצרכנות. היא כבר לא דת לוחמנית בפני עצמה, וכלי רכב וטיולים, ולא משנה כמה הם יפים ויקרים, כבר לא מדברים אל לבנו או נותנים סיפוק לנשמה שלנו. כל אלילי השקר של שנות ה-30 במאה שעברה התנפצו והושלכו לערימת הפסולת של ההיסטוריה.
מכל הסיבות האלה, למרות הדמיון שיש בין שנות ה-30 לימינו, לעניות דעתי, השוני בין שתי התקופות גדול הרבה יותר.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
