Printer Friendly
מנחם אב
השבוע מתחיל חודש אב. ועל אף שאנחנו זוכרים את האסונות הרבים שפקדו את העם היהודי בחודש הזה - חורבן שני בתי המקדש בירושלים בעיקר - נוסף לחודש הזה עוד שם, מנחם.
המילה "מנחם" נגזרת מפועל לנחם בצורת ההווה שלו ולא בצורת העתיד, ומזה משתמע שעם בואו של החודש העצוב לכאורה בלוח השנה היהודי איכשהו באים גם זרעים של שיקום והתחדשות.
היהדות היא דת ריאלית ופרגמטית מאוד. היא לא מבטיחה לנו שכר מופלא בעולם הזה או בעולם הבא. היא זהירה בהתחייבויות שלה וממעיטה בדיבורים ובעקרונות. מסיבה זו השאלה מדוע חודש אב צריך להיות גם חודש הנחמה חזקה שבעתיים. בכל זאת, השם "מנחם" משתלב יפה עם הרעיון הרבני שיום תשעה באב, היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי, עתיד להפוך ליום טוב, ליום חג.
לא זו בלבד שהוא עתיד להיות חג, אלא אפילו היום ההלכה ממלאת אותו בסימנים מסוימים של יום טוב בתפילות היום. לדאבון הלב, בנוסף לאסונות שהתרחשו ביום המסוים הזה, אסונות רבים אחרים בימים רבים אחרים פקדו את העם היהודי בהיסטוריה הארוכה שלו. למרות כל זאת, תחושת אופטימיות ותקווה לעתיד טוב יותר ממלאת את היום הזה. עם מוזר הוא העם היהודי!
את חודש אב יש לראות לא רק כחודש של עצבות ואבל, אלא גם, ולא פחות, כחודש של זיכרון. אין הרבה אומות באנושות שזוכרות ומציינות ימים של תבוסה. רוב העמים מעדיפים למחוק את התבוסות מן ההיסטוריה הלאומית שלהם או לשכתב אותן באופן שיטיל את האשמה על אנשים אחרים. נדיר למצוא הכרה לאומית באשמה או בטעות, הפנמה של הסיבות לטעויות ולמעשים הרעים והבנה של ההשלכות של התבוסה הלאומית.
אבן הנגף העיקרית בכל משא ומתן מוצלח לשלום בין ישראל לארצות ערב היא סירובם של הערבים להכיר בטעויות העבר הרבות שלהם במדיניות ובמעשה. כל זמן שהם ממשיכים להאמין במיתוס שכל הצרות והאסונות שלהם מקורם באחרים, וממשיכים להנציח את התפיסה שהאשמה על מצבם מוטלת על ישראל, ארה"ב, יהדות העולם ועוד, אין כמעט שום סיכוי לפיתרון אמיתי של הסכסוך.
בחודש אב אנחנו מציינים את המשגים בשיקול הדעת ואת הטעויות שעשה העם היהודי בהחלטות שקיבל ובדרך ההתנהגות שבחר, טעויות שבמובן מסוים הוא ממשיך לעשות. חודש אב מציין את העקשנות, את חוסר הנכונות שלנו להיות נאמנים לעצמנו ואת הנטייה שלנו להרשות לעצמנו כל הזמן להתפתות לתרבויות נוכריות, לרעיונות זרים ולסיסמאות אופנתיות.
חודש אב מזכיר לנו בצורה חזקה מאוד מבחינה פולחנית ופסיכולוגית את המגרעות שלנו. הוא נותן לנו הצצה מפוכחת בראי ההיסטוריה. דווקא כשהוא עושה זאת הוא גם מתחיל להביא מידה מסוימת של נחמה, נחמה שמקורה בהבנה, בהערכה ובהפנמה של האמת, גם כשהיא נראית מאוד לא נעימה בתחילה.
חכמי התלמוד אמרו לנו זה מכבר שאושר אמיתי בא מסילוק כל הספקות. אירועי חודש אב בוודאי יסלקו כל ספק שיש לנו ויבהירו לנו עד כמה נחוצה אחריות יהודית ונאמנות לקב"ה ולעם ישראל.
בתלמוד גם נאמר שחרון אפו של הקב"ה, כביכול, החריב את בתי המקדש בירושלים, שהיו מפוארים ומרהיבים אמנם, אך לא השמיד את עם ישראל. עם ישראל הוסיף להתקיים גם בלי בית המקדש ונשאר עם מלא חיים ופורה למעלה מ-1,900 שנה. די בעובדה זו כדי לנחם אותנו על העבר ולהעניק לנו נחישות ותקווה בדבר העתיד.
הריאליזם והכנות, יחד עם יכולת ונכונות לקבל אשמה ולהכיר במשגי העבר, הם כשלעצמם התחלה של תהליך נחמה על העבר ואמונה ותקווה לעתיד. זאת הסיבה שמצדיקה את השם "מנחם" לפני השם של חודש אב. אך ללא בחינה עצמית, כל זה שטחי וחסר תועלת. משלמה המלך למדנו שהמטרה של האבלות היא שהחיים יפיקו את הלקחים מהעניין. אם חודש אב יכול לסייע לנו בהשגת את המטרה הזאת, הוא ממלא גם את ייעודו כ"מנחם".
שבת שלום,
הרב דוב ברל ויין
