Printer Friendly

שכר

אחד החוקים העיקריים בהלכה היהודית שמסדירים את היחסים בין עובד ומעביד הוא
הדרישה הבלתי מתפשרת לשלם לעובדים על עבודתם ושירותיהם שכר הוגן ובזמן.
התורה מציגה את הדרישה הזאת כמצוות-עשה וכמצות-לא-תעשה: " ביומו תתן שכרו"
ו"לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". החשיבות שהתורה מייחסת לזה ברורה כשמש.
למעביד אסור לממן את הבעיות הנזילות שלו על גבם וכיסם של עובדיו. כשאדם מעסיק
מישהו, בין אם הוא פועל יום, עוזרת בית, מנכ"ל של חברה גדולה או פקיד ממשלתי, האחריות לשלם לעובד את שכרו בזמן מוטלת כולה על המעביד. זאת מחויבות שאיננו
יכול להתנער ממנה.

יתכן מאוד שיש נסיבות מקלות שמגבילות את יכולות המעביד למלא את אחריותו זו.
יתכן שאנחנו אפילו נגלה אהדה לקשייו של המעביד ולמצבו, אך אלה רק נסיבות מקלות
כאשר שופטים את המעביד. אין הן בשום פנים ואופן תירוץ לאי-עמידה בהתחייבות שלו לשלם לעובדיו שכר הגון ובזמן.

היהדות היא מפקח קפדן כשמדובר בזכויות המעבידים והעובדים זה כלפי זה. היא מצפה מהעובד לבצע את המשימות שהמעביד מטיל עליו, בחריצות, והיא מצפה מהמעביד לשלם בזמן ולספק לעובד תנאי עבודה אנושיים וסבירים.

התלמוד מציין גם שאם המעביד יהודי (ואולי אפילו "מדינה יהודית דמוקרטית"), יש אלמנט של חילול השם כאשר הוא לא משלם לעובדיו בזמן, כאשר התרשלות כזאת מתפרסמת ונודעת ברבים.

זכורני שכאשר עמדתי בראשות ישיבה כמה עשרות שנים, בכל חודש התמודדתי עם קשיי נזילות וקושי לשלם למורים שלי בזמן. לפיכך עשיתי הסכם עם כמה מהם שאני מתחייב לכך שיקבלו שכר מלא פעמיים בשנה, על אף שאשתדל לשלם להם בכל חודש באופן סדיר, אם אוכל. על אף שההסכם הזה היה תקף מבחינה חוקית והלכתית, תמיד היו לי ייסורי מצפון כשהיו חודשים מסוימים שבהם פשוט לא היה לישיבה כסף לשלם שכר. בגלל האחריות הזאת, סגרה הישיבה את הגירעונות התקופתיים שלה באמצעות הלוואות מבנקים ומאנשים פרטיים, ובעזרת מקדמות על שכר הלימוד ומקורות הכנסה אחרים, במקום להפיל על המורים בלבד את נטל המחסור בכסף מזומן.

עם זה, למרות כל המאמצים הכנים, היו חודשים שבהם לא הצלחנו לשלם. הרגשתי אז,
ואני עדיין מרגיש היום, שאין תירוץ לגיטימי לחוסר העמידה במחויבות הזאת גם כאשר
המורים הסכימו שזה עלול לקרות לפני שהחליטו להיות מועסקים בישיבה. המצפון של
מוסר התורה, מעל ומעבר לתוכחה של החוק, מציק לכולנו.

צמיחתם של בתי החרושת לייצור המוני בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הביאה
תנאי עבודה מחפירים, סביבת עבודה לא בריאה, מכונות מסוכנות, רעש, זיהום אוויר, שעות עבודה ממושכות ושכר זעום - כל אלה עוררו בקרב העובדים טינה מתמדת נגד
מעסיקיהם. רבים מבעלי המפעלים האלה היו יהודים, ורבים מהם התיימרו להיות יהודים
שומרי מצוות. אך התורה שלהם לא חלה משום מה על התנאים במפעל. תופעה זו היתה מצויה במיוחד אצל יהדות מזרח אירופה ומפעלי הטקסטיל של המהגרים היהודים בניו-יורק. הטינה שנטרו העובדים האלה דחפה מאות אלפי יהודים לאמץ רעיונות והשקפת עולם מרקסיסטית ובמקביל לזנוח את מצוות היהדות ואת מסורתה כמרפא לתחלואי העובדים. לדאבון הלב, "עריצות הפרולטריון" התגלתה כקשה ואכזרית לא פחות מכל צורה אחרת של עריצות, והשפעותיה השליליות מורגשות עד היום בכל רחבי העולם היהודי.

חקיקה, איגודי עובדים, מעסיקים נאורים ותחושת האחריות האישית שהמוסר התורני
תובע מאתנו ביחסים בין עובד למעביד הביאו לכך שמצב העובדים השתפר לאין ערוך.
אך דבר אחד לא השתנה בכל זה: העובד צריך לקבל את שכרו בעתו, לפי ההסכם שעשה
עם מעבידו. הדרישות שהציבה התורה להתנהגות אנושית נאותה וליחסים בין-אישיים
הוגנים לא התרככו ולא השתנו.

שבת שלום
הרב דוב ברל ויין