Printer Friendly
שבויים ובני ערובה
סוגיית פדיון שבויים ובני ערובה מיד האויב היא, לצערנו, סוגיה כואבת ועתיקה מאוד.
כבר במשנה בגיטין נאמר לנו שעל אף שמצוות פדיון שבויים מקבלת ביהדות
עדיפות גבוהה וצריך למכור אפילו חפצי קודש כדי לגייס כסף למטרה זו, בכל
זאת, אסור לנו
לשלם מחיר מופקע כדי להשיב לשבוי את חירותו. בעידן שבו בני ערובה ושבויים
נמכרו בשוקי העבדים של העולם, היה קל יחסית לקבוע אם נדרש מחיר "מופקע"
תמורת
שחרורו של שבוי יהודי. אך בימינו קשה מאוד לקבוע מה אמת המידה למחיר "מופקע".
צה"ל וממשלת ישראל נאלצו להתמודד עם הבעיה הכאובה הזאת כמה וכמה פעמים
בעשרות השנים האחרונות. לנגד עיניהם תמיד ניצבה המטרה להשיב הביתה את
השבויים והחטופים בתנאים הטובים ביותר שניתן להשיג. למדיניות הזאת נלווה
תמיד ויכוח ציבורי סוער, ואני אסיר תודה שלא אני צריך לקבל החלטות איומות
כאלה. רבים טענו שהמחיר ששולם בעבר היה "מופקע". אחרים אומרים שהמחיר היה
כדאי ומוצדק. אולי רק בשמים יכולים להכריע בבחירה כזאת, כששתי האפשרויות
בלתי נסבלות.
היו בהיסטוריה מקרים רבים של יהודים שנלקחו בשבי או נחטפו. במאה ה-13, הרב
הגדול, מאיר מרוטנברג, נחטף על ידי אחד הדוכסים במקום. רבי מאיר היה אחד הרבנים
האשכנזים הגדולים ביותר בימי הביניים. הוא היה מורו ורבו של רבי אשר בן
יחיאל (הראש), החשוב ביותר מבעלי התוספות האחרונים ומגדולי הפוסקים. הדוכס
דרש כופר
עצום תמורת שחרורו של רבי מאיר. הקהילות היהודיות באזור, מתוך האהבה הרבה
והכבוד הגדול שרחשו לרבי מאיר ומתוך נאמנות לכבודם של תלמידי חכמים, היו מוכנות
לשלם את הכופר המופקע. אך רבי מאיר עצמו אסר עליהם לעשות זאת בטענה, שהייתה
בוודאי נכונה, שתשלום הכופר רק יעודד את הדוכס לחזור על המעשה הרע הזה, ואפילו רבי מאיר עצמו עלול להיחטף בשנית.
בעצת מורו ורבו, נמלט רבי אשר מאזור גרמניה והתיישב בטולדו אשר בספרד. הדוכס
הזה לא חזר בו מתביעותיו המופרזות, ובסופו של דבר, הלך רבי מאיר לעולמו בבית
האסורים בטירתו של הדוכס. גם אז תבע הדוכס אותו סכום מופקע תמורת מסירת גופתו
של רבי מאיר לקבורה יהודית, שגם היא דבר חשוב ומצווה גדולה בהלכה היהודית.
גם הפעם, לפי בקשתו של רבי מאיר, שאותה העביר בשנות חייו האחרונות, לא
שולם הכופר.
הדוכס החזיק בגופתו של רבי מאיר 13 שנים. לבסוף, יהודי אמיד מאוד ממיינץ הגיע
להסדר עם הדוכס, ורבי מאיר נקבר בבית העלמין היהודי העתיק של מיינץ. ליד קברו
טמונה גופתו של היהודי העשיר שפדה את גופתו של רבי מאיר. שני הקברים האלה
בבית העלמין היהודי הם עד היום מקום שיהודים עולים אליו כדי לחלוק כבוד.
בימי שלטון הצארים ברוסיה, במאה ה-19, נעצרו הרבה רבנים ואישי ציבור יהודים,
כמעט תמיד בגלל האשמות מצוצות מן האצבע של חוסר נאמנות או עסקאות בלתי חוקיות.
מאמצים גדולים נעשו כדי להביא לשחרורם, ולא פעם באמצעות הפעלת לחץ פוליטי
ודיפלומטי ממעצמות אחרות בעולם על ממשלת רוסיה. היהודים לא בחלו גם בשיחוד
שוטרים ושרים בממשלה בניסיון לשחרר האסירים הללו. אך גם כאן היה היסוס גדול
וחשש שמא ישלמו לצאר ולמרעיו מחיר "מופקע" תמורת שחרור האסירים היהודים.
ההחלטות שנתקבלו במקרים כאלה היו בעיקרן אד-הוק, בהתאם לנסיבות המסוימות של
כל מקרה ומקרה. אך הבעיה של המחיר "המופקע" תמיד הטרידה את הקהילה היהודית,
ונראה שהיא מטרידה אותנו עד היום. היהדות מתעבת תשובות פשטניות לסוגיות סבוכות.
מעולם לא הייתה תשובה פשוטה לשאלת פדיון שבויים ואסירים יהודים. ברור שגם
היום אין תשובה פשוטה בעניין זה. נוכל רק להתפלל לחכמה, לסבלנות, להתנהגות
שקולה
ולהכוונה משמים שיעזרו לנו לקבל את ההחלטה הנכונה כשמקרים כאלה קורים.
שבת שלום
ברל ויין
