Printer Friendly

רבנים ודת

בלי קשר להגינות או לצדק, היהודים תמיד דורשים מהרבנים שלהם אמות מידה גבוהות בתחום ההתנהגות האישית והמוסרית.

כשהרמב"ם דן בנושא חילול השם, כדוגמה לחילול השם הוא מזכיר את דבריו של רב מהתלמוד "כגון, אני (רב) לוקח בשר מהקצב ולא משלם לו לאלתר". מרביתנו לא היינו רואים בתשלום חשבון באיחור קל משהו שהוא בגדר חילול השם. הביטוי "השיק נשלח" הוא תשובה קבועה וכמעט צפויה בחיי המסחר היום. אז מה כל כך נורא באיחור של כמה ימים בתשלום? זה נורא, כי מדובר כאן ברב. אדם המכהן כרב, גדול בתורה, תמיד נדרש לרמה מוסרית גבוהה יותר. אפילו דבר קטן הופך לדבר נורא כשרב מעורב בעניין. לכן קשה כל כך לאדם להגיע למעמד הזה ולבסס אותו.

גם משה רבנו היה נתון לבחינה קפדנית של הציבור גם בעניינים הפעוטים והקטנוניים ביותר. המדרש מספר לנו שאם משה הגיע לבית המדרש מוקדם, אנשים שאלו "למה הוא הקדים היום?" והמניעים שייחסו לו תמיד לא היו טובים. הם העירו על המראה שלו. הוא תמיד נראה הדור מדי או בלוי מדי לטעמם. אם כך קרה למשה, למה כבר יכולים לצפות אנשים רגילים? חשדות חסרי בסיס הם חלק בלתי נפרד מהתפקיד, ורק שוטה אינו מבין שזה מה שקורה ומה שיקרה תמיד.

לפי הדברים שאמרתי, נראה שאין לרבנים סיכוי, ולא משנה מה יעשו או לא יעשו. אבל זאת ראייה שחורה מדי של המצב. מודעות לאמות המידה ההתנהגותיות שנדרשות מהרב תאפשר לו, ברוב המקרים, לעמוד בציפיות.

הנביא מלאכי מציג את הבעיה בתמציתיות: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא." ועל זה התלמוד אומר, "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו."

קשה לאדם היות דומה מלאך בחברה מעשית, מסובכת ועתירת לחצים, והחברה היהודית היא בלי ספק כזאת. עם זה, יש ביידיש פתגם שאומר שמי שלא שואף להיות מלאך לא יהיה אפילו בן אדם. לפיכך, זאת צריכה להיות מטרה שכולם שואפים אליה, ועל אחת כמה וכמה רבנים. פעמים רבות עצם השאיפה למטרה מקרבת אותנו להשגתה. אין דרך אחת להעלות אנשים במעלות הרוחניות ולהביא לכך שהציבור יחשוב שהם דומים למלאכים, אך כל אדם, בדרכו, חייב לשאוף להשגת המטרה הזאת בחיים, ועל אחת כמה וכמה ב"קריירה" הרבנית.

לעתים קרובות רבנים נאלצים לקבל החלטות קשות שמשפיעות על הקהילה שלהם או על הציבור כולו. אסור לאדם לצפות לכך שהכל יסכימו עם החלטותיו ועם השלכותיהן.

גם רבנים יכולים לטעות. הכרעות שמתקבלות בהווה מתקבלות בלי יתרונות הנבואה. מטבע הדברים, אדם תמיד מעדיף לקבל החלטות צודקות ושיש בהן מראיית הנולד, אך השאיפה הזאת איננה מציאותית. משום כך, רב צריך להרשות לעצמו את המותרות שבעשיית טעות מדי פעם בפעם. אשרי הרב שיש לו קהילה שמאפשרת לו "ליהנות" מהמותרות האלה בלי לכעוס ולהתמרמר יותר מדי. אך הרב, למען רווחתו הפסיכולוגית, צריך להרשות זאת לעצמו ולדעת להמשיך הלאה.

טעויות ומשגים הם חלק מחייו של כל אדם, וגם רב הוא אדם. הרב הוא נציג התורה, והתורה איננה טועה. לפיכך אחד התפקידים של הרב הוא להעלות את קהילתו לרמה תחכום שתאפשר לה להבדיל בין צדקת התורה לטעויות של הרבנים ושל מורי התורה, ולא משנה כמה הם גדולים. היהדות איננה דוגלת בפולחן אישיות. גדולתה הייתה תמיד טמונה ביכולת להבדיל בין חולשת האדם לאמיתות הנצחית של התורה משמים. בזכות האבחנה הזאת הצליחה היהדות, בכל ההיסטוריה שלה, להתגבר על טרגדיות שמקורן במשיחי שקר, בשרלטנים שהתחזו לקדושים ובאנשים טובים באמת שהמציאות ואירועים בלתי צפויים חשפו את טעותם.

תמיד טענתי שהיהודים צריכים להיות חכמים מספיק ולא לבלבל בין היהודים ליהדות עצמה ובין הרבנים לדת. דומני שההיסטוריה היהודית ועובדות החיים מעידים על האמת שיש במשפט הזה שרק לכאורה נשלף בלי הרבה מחשבה.

שבת שלום,

הרב דוב ברל ויין