Printer Friendly
קיצוניות
למרות כל השמועות והמעשים שמספרים אחרת, היהדות מתעבת קיצוניות. כל החכמים והרבנים של עם ישראל תמיד הטיפו למתינות ולשביל הזהב, לדרך האמצע. כשהתלמוד הירושלמי מדבר על קבלת ההחלטות שלנו בחיים, בהתנהגות, בגישה ובפילוסופיה, הוא מדמה זאת לאדם שיכול לבחור בין שתי דרכים. האחת מוארת וחמה כמו המדבר בצהרי היום, והאחרת מכוסה שלג ומקפיאה. אם יבחר אותו אדם בדרך המוארת, הוא עלול למות מהתייבשות וממכת שמש. אם ילך אותו אדם בדרך המושלגת והקפואה הוא עלול לסבול ממכת קור ואפילו למות, בסופו של דבר. אז מה עליו לעשות? האדם צריך לפלס לעצמו דרך שלישית, דרך חמה, אך לא חמה מדי, מתונה בטמפרטורה ובתנאים, לא קיצונית.
זאת המטפורה של התלמוד הירושלמי לחיים בכלל ולחיים היהודיים בפרט. מעשים קיצוניים בשם הלהט הדתי, הם, בסופו של דבר, דבר רע ומזיק. אדם יכול להרגיש שהקנאות שלו משרתת את מטרות האל עלי אדמות, אבל התורה מלמדת אותנו שאין זה כך. דרך האמצע בהתנהגות, בתכונות האופי ובאורח החיים היא הבחירה המועדפת על התורה ועל המסורת הרבנית. הרמב"ם מכנה את הדרך הזאת "שביל הזהב". לדעת הרמב"ם הקיצוניות מותרת רק כאמצעי לחזרה לשביל הזהב, לדרך האמצע. קיצוניות מונעת סובלנות, מגבירה שנאה ומולידה התעללות מילולית וגופנית, ובהכרח גם אלימות. היא מזיקה למטרותיה יותר ממה שהיא מועילה, ובסופו של דבר, לרוב אחרי מחיר כבד שהיא גובה ברגשות אנושיים, במוניטין ואפילו בחיי אדם, היא קורסת מכובד משקלה ושגיאותיה.
אלא שבמקום ללמוד את הלקח הברור הזה מההיסטוריה, הקיצוניות מוסיפה להתקיים ולהשפיע בחזיתות רבות בחברה היהודית, ובוודאי בחברה האנושית בכלל. קל להימשך לקיצוניות מפני שהיא מספקת ודאות בעולם חסר-ודאות ונותנת לשנאה, לדעות קדומות ולתסכולים בסיס מוסרי. זאת הסיבה שהקיצוניות זוכה לפופולאריות כה רבה. את המתינות קשה הרבה יותר לקיים ולהפיץ מפני שאין היא מבטיחה תשובות פשוטות וחד משמעיות לשאלות המורכבות של החיים. לקיצוניות דתית יש כוח משיכה חזק במיוחד, כי היא משכנעת את המאמין שהוא פועל למען השגת היעדים של האל בדרך אדירה. לקיצוניות דתית יש גם תוצר לוואי שהוא תפיסת הבלעדיות. כל אדם אחר בעולם טועה, אשם ונדון לאבדון חוץ מהקנאי הדתי שיודע בדיוק מה רצון האל בעניין המסוים הזה. כל אדם שרואה דברים אחרת, ולו במשהו קטן, נחשב לכופר. וכופרים, כפי שהקיצוניים המוסלמים מוכיחים לנו מדי יום ביומו, הם יצורים שמותר לפגוע בהם ואף להרוג אותם. תפיסה קיצונית מאפשרת להצדיק את הפשעים החמורים ביותר ולרומם אותם, מפני שהיא מעוותת כל פרופורציה בחיי האדם וחותרת תחת השכל הישר, החשיבה ההגיונית וההתנהגות המקובלת.
כשהסנטור בארי גולדווטר קיבל את מועמדות מפלגתו לנשיאות בוועידת המפלגה הרפובליקנית לפני 43 שנה, הוא חיסל בנאומו כל סיכוי לבחירתו לתפקיד כשאמר ש"קיצוניות בעניין הדמוקרטיה היא מעלה טובה." די היה באמירה הזאת כדי להרתיע מצביעים רבים. האמת הטרגית היא שקיצוניות בהגנה על מטרה צודקת לעתים קרובות מולידה שימוש באמצעים לא צודקים. זאת המשמעות של הסלידה של חז"ל מ"מצווה הבאה בעבירה".
התורה לימדה אותנו שאת הצדק אפשר להשיג, בסופו של דבר, רק באמצעים צודקים. הקנאים והקיצוניים מתעלמים מעקרונות כאלה של התורה ובכך מרעילים את האווירה לכולנו. לראיה האסון שהיה לא מכבר עם יהודים קיצוניים בכנס הכחשת השואה בטהרן.
הרמב"ם מתיר קיצוניות בשני תחומים בחיים.
האחד הוא ענווה. אין גבול לענווה, שכן יהירות ורהב יוצרים אנשים ומצבים מפלצתיים. משה רבנו זוכה לשבחים בתורה לא על עוצמתו, שכלו או כישורי המנהיגות שלו אלא רק על ענוותנותו, על היותו משרת נאמן של הקב"ה.
תחום שני שבו הקיצוניות מותרת היא שליטה בכעס. חז"ל לימדו אותנו שכאשר אדם יוצא מכליו ונתקף בחמת זעם, "אין לו אלוה". מילים ומעשים שנולדים מתוך חמת-זעם הם הרסניים למערכות יחסים, למשפחות, לקהילות ואפילו לאומות שלמות. לפיכך ראוי להיות קיצוני בהימנעות מפרצי זעם כאלה.
חוץ משני הדברים האלה, ראוי לו לאדם שיקצין בהימנעות מקיצוניות.
שבת שלום
הרב דוב ברל ויין
