Printer Friendly
צדקה
אחד המאפיינים של חיים יהודיים הוא מתן צדקה. עמיתי, ג'ונתן רוזנבלום, כתב
טור מעניין בעניין זה בג'רוזלם פוסט של יום שישי שעבר, אך אני רוצה לגשת
לנושא מנקודת מבט שונה. התורה מדגישה את מצוות הצדקה כמה וכמה פעמים. לפי
התלמוד, מתן צדקה הוא אחד מסימני ההיכר של היהודים.
אלא שבימינו, צדקה הפכה למשהו מאורגן יותר, בייחוד בתפוצה. זהו מצב שבו
רוב התורמים אינם רואים את הנזקקים שתרומתם אמורה לסייע להם. במובן זה
הפכה הצדקה, במידה רבה, למשהו לא אישי, נטול רגש, ובסופו של דבר
לעניין מייגע ומשעמם. ייתכן מאוד שבחברה המודרנית נתינה מאורגנת היא דרך
הפעולה היעילה ביותר והמעשית ביותר. אך העובדה שהיא נטולת פנים ונטולת
רגש, גוזלת, גם מן הנותן וגם מן המקבל, את הקשר ההדדי שביקשה התורה ליצור
כשציוותה עלינו לתת תמיד צדקה.
בבית הכנסת שלי יש "גובים" שבאים בכל יום בזמן התפילות לאסוף צדקה. ברור
שמקצתם אוספים כסף לעצמם ולמשפחותיהם. אחרים אולי אוספים כסף לקרנות צדקה
שהם מחזיקים ומחלקים אותו לנזקקים. ברוב המקרים האנשים האלה מקבלים מטבע
קטן, חצי שקל או שקל שלם. אך האינטראקציה האישית בין הנותן למקבל היא
חוויה בעלת משמעות, לפחות בשבילי.
תרומת כסף למוסד, ולא משנה כמה הוא ראוי וחשוב או מה גודל הסכום, הינה
במהותה חוויה בלתי-אישית. אדם מקיים מצווה גדולה במתן תרומה זו, אך האופי
הבלתי אישי שלה לעתים קרובות מעורר בנותן תחושה שמשהו חסר.
מאחר שבמרוצת חיי המקצועיים גייסתי תרומות - שהרי זה תמיד חלק בלתי נפרד
מתפקידו של רב הקהילה - למדתי מזמן מתי נדיבי צדקה נודבים באמת מממונם: הם
מסקשים לתת כסף לאנשים. למכתבים, יוזמות, טלפונים (שלרוב מטרידים אנשים
בשעות מוזרות) ושיטות מקובלות אחרות לגיוס כסף יש מקום בעולם הצדקה וגיוס
התרומות היום, אך כל השיטות האלה אינן מוצלחות ומשמעותיות כמו ביקור אישי
או קשר אישי.
התלמוד מספר לנו שרבי עקיבא היה "יד העניים". הוא הושיט את ידו לקבל כסף
שיחולק לעניים. אנשים נתנו לרבי עקיבא, שמו בידו, בידיעה שהוא מייצג את
העניים, אך גם בידיעה שנפלה בחלקם זכות לתת לאדם גדול, לרבי עקיבא. מגייסי
התרומות המצליחים ביותר שהכרתי היו אנשים שבאמת ובתמים דאגו לתורם
ולרווחתו לא פחות מלארגונם או לאנשים שייהנו בסופו של דבר מן התרומה.
היחסים האישיים הם אלה שמכריעים את הכף, שהרי, כפי שאמרתי קודם, אנשים
נותנים לאנשים.
הכרתי אדם גדול שבמשך עשרות שנים היה סגן נשיא בכיר ומגייס תרומות מוביל
באחד ממוסדות התורה הגדולים בארה"ב. אחר-כך הוא עלה לישראל וגייס תרומות
למוסד חינוכי בישראל. כשנסע פעם בשנה לארצות הברית לגייס תרומות שם, הוא
ביקר את כל "הלקוחות" שלו מהעבר. כל אחד מהם נתן את התרומה הקבועה שלו
למטרה החדשה, למוסד החדש, ולא משום שרחש חיבה יתרה למוסד הזה אלא מפני
שנתן את התרומה לו, לאותו אדם. הוא היה ידיד, והנתינה נבעה מהקשר האישי
בינו לבין התורמים.
מהטור של ג'ונתן רוזנבלום שעסק בשאלות מי בעולם היהודי נותן למי, באיזו
תכיפות וכמה, עולה בבירור שככל שהיחסים בין התורם לנציגי המוסד או הארגון
פחות אישיים כן פוחת הסיכוי למתן תרומה.
ביסודו של דבר, העולם שלנו הולך ומאבד את היחס האישי בדרכים רבות.
האינטרנט והדוא"ל הפכו לשיטת התקשורת המועדפת על אנשים. אין דבר אישי פחות
מסוג כזה של תקשורת. ככל שהתקשורת פחות אישית, כן פוחת הסיכוי שמתן הצדקה
יגדל ביחס ישר לשיפור במצב הכלכלי וברמת החיים בישראל. עלינו להפוך את מתן
הצדקה לערך בחברה שלנו. חינוך והרגלים בבית יכולים לסייע בעניין זה, וכך
גם קשרים אישיים ואמפתיה בין המעמדות בחברה. הרי כולנו למדנו ש"צדקה תציל
ממוות", גם את הנותן וגם את המקבל.
שבת שלום וחודש טוב,
הרב דוב ברל ויין
