Printer Friendly
פרשת תצוה
הדגש שיש בפרשת השבוע על בגדי הכהנים, בני אהרון, מעלה את סוגיית "הלבוש היהודי" כפי שהיה נהוג בכל הדורות. את בגדי הכהנים הכינו לפי ציווי אלוקי והתיאור המדויק שלהם בלי ספק מכיל בתוכו עניינים של רוחניות, עבודת האל ושירות העם. המלבושים האלה נועדו להעניק "כבוד ותפארת" לאלה שלבשו אותם ולכל בית ישראל.
למעשה, בתקופת בית שני, כשכבר לא היה שמן משחה למשיחת הכהנים לפני שהם מתחילים לשרת בבית המקדש, התלמוד אומר לנו שבעצם לבישת בגדי הכהונה היה די כדי שייכנסו באופן רשמי לתפקידם הקדוש.
במובן זה הבגדים עשו את האדם, במידה רבה. משום כך, קל להבין מדוע יהודים תמיד ייחסו חשיבות רבה כל כך לבגדיהם. מטבע הדברים, הסגנון של "הלבוש היהודי" השתנה לפי התקופה והמקום. יהודי פרס ועירק לא לבשו כובעים פולניים עם שולי פרווה, ויהודי פולין לא לבשו טורבנים למיניהם. יהודי אמסטרדם במאות ה-17 וה-18 חבשו כובעים משולשים, ורבנים ליטאיים במאה ה-19 חבשו מגבעות משי מהודרות. אך המכנה המשותף לכולם היה שמימי משה יהודים תמיד השתדלו להתלבש באופן ייחודי, אף שתמיד הושפעו מן האוכלוסייה הכללית שהקיפה אותם ולא חרגו מגבולותיה.
"לבוש יהודי" תמיד אמור להיות צנוע, מסודר ונקי. הוא אמור להביא "כבוד ותפארת" ללובשו ולחברה היהודית. התלמוד מדבר בחריפות נגד תלמידי-חכמים שמראם או לבושם מרושל. עוני מעולם לא היה תירוץ לרבב בבגדיו של אדם.
בבית המקדש גם בגדי הכהנים המשומשים נחשבו לדבר שיש בו קדושה גם כשלא ניתן היה ללבוש אותם עוד, ולכן עשו מהם פתילות למנורה.
מלבושים מעולם לא נחשבו לחפץ דומם גרידא. הרי את הבגדים הראשונים שלבשו בני האדם, שלבשו אדם וחווה, עיצב הקב"ה בכבודו ועצמו, כביכול. התייחסות מזלזלת לבגד נחשבת לחטא שיש עליו עונש. חז"ל מייחסים את העובדה שדוד המלך לא הצליח בזקנתו להתחמם מבגדיו לכך שהוא לא נהג כראוי בבגדיו של שאול המלך מוקדם יותר בחייו.
דומני שכל הדברים האלה עוזרים לנו להבין את החשיבות שיש לבגדים, ל"מדים" הייחודיים שהיהודים לובשים בעולם ובישראל, בחיינו הפרטיים והקהילתיים. כל אדם וכל קבוצה משתדלים ללבוש בגדים שיביאו "כבוד ותפארת" לנו כיחידים ולקבוצה שלנו ככלל. לפיכך יש להתייחס בכבוד לא רק לבגדים השונים אלא גם לאנשים שמתלבשים בהם בהתאם למסורת הצניעות והגאווה היהודית.
שבת שלום,
הרב דוב ברל ויין
