Printer Friendly

פרשת תזריע-מצורע

כל הלכה, ולמעשה כל מערכות החוק בעולם, מבוססת על הרעיון של הנחה סבירה.
במשפט היהודי הרעיון הזה מכונה "חזקה", כלומר, מה שהיה הוא שהווה. כך, למשל,
ההלכה מניחה שהבעל עדיין חי גם אם הוא נעלם מן העין. היא מניחה שהדברים שנמצאו במקום מסוים היו במקום הזה לפני כן ולא נגררו אליו. היא מניחה שאם לא ידוע על פגם
באילן היוחסין של אדם מסוים, אזי אין בו פגמים. יש דוגמאות נוספת רבות לחזקה כעיקרון פעולה במשפט היהודי. התלמוד טוען "גדולה חזקה": החזקה היא עיקרון גדול ומכריע בהלכה, והבסיס להישענות הזאת של ההלכה על מושג החזקה מצוי בפרשת
השבוע.

אחד הנגעים שמתוארים בפרשת השבוע הוא נגע שפושה בבית. הכהן שבודק את הבית
כדי לקבוע אם הנגע התפשט צריך לקבוע זאת אחרי בדיקת המקום. התלמוד שואל
מה קורה אם הנגע התפשט או התכווץ בשניות הספורות שבהן עזב הכהן את הבית, שכן רק בצאתו הוא יכול לומר את דעתו על הנגע, ולכן כל החלטה שיקבל בדבר הטומאה
או הטהרה של הנגע לא תוכל לקבל תימוכין מהעובדות. מכאן מגיע התלמוד למושג
החזקה – ההנחה שגודל הנגע לא השתנה מרגע שהכהן בדק אותו ועד שיצא מן הבית.

יש מקום להנחות בחיים. אנשים נשפטים על סמך התנהגותם בעבר, על סמך ההיסטוריה
המשפחתית שלהם, על סמך אילן היוחסין שלהם וניסיון העבר. יהיה זה טיפשי להתעלם
מהנחות שמבוססות על עילה לגיטימית. אי אפשר להתעלם מהמציאות שלפנינו גם אם
אין היא מתיישבת עם האידיאולוגיה שלנו או השקפת העולם שאנחנו רוצים. זה נכון לגבי כל התחומים בחיים האישיים והלאומיים. אדם לא יכול להניח שילדו יהיה בסדר אם לא
יספק לו בסיס של חינוך תורני חזק. יש חזקה שמדברת נגד חשיבה כזאת ומראה שהיא רק
משאלת לב.

אדם איננו יכול לייחל שאויביו ייעלמו ולהאמין שהנמר יפסיק לטרוף. אך הלקח העיקרי של החזקה הוא שעלינו להיות ערים לכך שטבע האדם איננו משתנה בקלות וקרוב לוודאי
שמה שהיה הוא גם מה שיהיה. הלקחים מההיסטוריה היהודית, מה מצליח ומה נכשל, יוצרים הנחה ברורה - "גדולה חזקה". כל החדשנות הרעיונית בחברה היהודית היום
הייתה קיימת גם בעבר, למעשה, ולא הצליחה לתרום לרציפות היהודית ולביטחון הלאומי
שלנו. העבר הוא מפקח קשוח ומורה קפדן כשעלינו לקבל החלטות היום. התעלמות מהעבר ומהחזקה שלו היא מעשה מסוכן שיש להימנע ממנו בכל מחיר.

שבת שלום
רבי ברל ויין