Printer Friendly

פרשת צו

אחד החפצים בכל בית כנסת הוא נר התמיד, האור שנמצא ליד ארון הקודש, שבתוכו מונחים ספרי התורה. מקור מנהג נר התמיד נמצא בפרשת השבוע, פרשת צו, שבה
מצווה הקב"ה את בני ישראל להדליק אש תמיד שתבער בלי הפסקה על המזבח במשכן
ואחר-כך במקדש בירושלים. המדרש מלמד אותנו שהאש על המזבח דמתה לאריה כורע
והתרחש בה נס, כי גם כאשר כוסה המזבח בכיסוי הבד שלו כשהועבר ממקום למקום
במדבר, האש לא כבתה והבד לא בער.

אש התמיד הנסית היא סמל נוסף לנוכחות המתמדת של האל בקרב עם ישראל,
אך הלהבה מסמלת יותר מזה. היא סמל לאור התורה ולחום של החיים לפי המסורת
היהודית. היא מלמדת אותנו משהו על הנצח, על השקפה ארוכת טווח על החיים
ועל האירועים ועל האהבה הבוערת תמיד בין הקב"ה לעמו ובין היהודים לתורתם.
על האהבה הזאת אמר שלמה המלך בשיר השירים "מים רבים לא יכבו את האהבה".
האש היא אריה כורע שמוכן תמיד לזנק ולעוט על ההזדמנות להוכיח את אהבתו ואת נאמנותו לאלוקים ולתורתו. זאת אש הנצח ששמרה על עם ישראל עד עצם היום הזה.

הכהנים, צאצאי אהרון, היו אחראים לשמירת אש התמיד. כיום על כולנו מוטלת
האחריות לשמור על אותה אש תמיד במשפחה, בקהילה ובעם היהודי בכלל. אין ספק
שבמשימה זו אנחנו מקבלים סיוע מהרצון האלוקי ששמר תמיד על הלהבה הנצחית,
אך סיוע משמים איננו מפחית בשום אופן מהאחריות שלנו לשמירת הלהבה. חכמי התלמוד
הזהירו אותנו לפני שנים רבות ש"אין סומכין על הנס". אסור לנו לסמוך על כך שנסים
יצילו אותנו. הנאמנות שלנו למסורת ולתורה היא זאת שמחוללת את הנס, כביכול,
שמבטיח שנמשיך להתקיים, ליצור ולפרוח.

אש התמיד מלווה אותנו בכל הדורות. היא מחממת ומנחמת אותנו, ובכל זאת איננה
שורפת אותנו. התורה מדגישה ומזהירה "לא תכבה". אסור לתת לאש הזאת לכבות.
לימוד תורה, חינוך תורני, שמירת מצוות, התנהגות מוסרית והשקפת עולם אופטימית,
כל אלה אמצעים לשמור על האש שלא תכבה. בעולם מלא טלאים של אפלה וייאוש,
להבת האריה הכורע של המסורת היהודית מאירה את דרכנו אל עתיד טוב יותר והווה
משמעותי יותר. שמירת אש התמיד והעברתה לדורות הבאים היא האתגר והמבחן האמיתי
של הדור שלנו, מבחן שאסור לנו להיכשל בו בשום פנים ואופן.

שבת שלום
רבי ברל ויין