Printer Friendly

פרשת חיי שרה

פרשת השבוע מספרת לנו על מותם של אבינו ואמנו, אברהם ושרה. התורה מציינת
את האירועים העצובים האלה בלי הפגנת רגש מיותרת או עצבות מובלטת ביותר. השקפת העולם של התורה גורסת שהמוות הוא בלתי נמנע אך גם איננו שם קץ להשפעת החיים. למעשה, אין הוא שם קץ אפילו לחיים עצמם. רעיון הולדתו הניסיית של יצחק והצלתו ממזבח העקידה נועד להדגיש לנו את רציפות החיים והדורות במשפחה היהודית ובעם היהודי. אם יצחק חי ומוצא בת זוג נפלאה ברבקה, אזי אברהם ושרה עדיין אתנו. הדור החי תמיד מנציח את הדורות שהיו לפניו, לא רק בתמונות ובזיכרונות אלא גם במעשים ובהישגים. התורה מדגישה שזכות אבות עומדת לדורות הבאים. אבל יש גם רעיון של "ברא [=בן] מזכה אבא", שהדורות הבאים מזכים הדורות הקודמים ונותנים תוקף להישגיהם. רק דור שרואה את עצמו מבודד, בלי שום חיבור אמיתי לעבר ובלי שום תחושה של חובה ואחריות כלפי העתיד הוא דור החש שהמוות הוא מצב קבוע. כדי להימנע מתפיסה שגויה ומסוכנת זו על החיים, התורה מתארת את פטירתה של שרה אמנו במילים "חיי שרה", שכן היא מוסיפה לחיות בנצח היהודי.

לשרה אמנו היו חיים מלאי תהפוכות, תסכולים, אירועים רעים ומתח בלתי פוסק.
הגר וישמעאל, פרעה ואבימלך, כולם היו חלק מהאתגרים שעמדו בפניה. אפילו
יצחק, המתנה הניסיית שקיבלה, רק הוסיף למתח בביתה. שרה לא הצליחה לשרוד
את העובדה שיצחק כמעט מת בניסיון העקידה הנורא. למעשה, אם נסתכל על חייהם
של כל האבות והאמהות, נגיע למסקנה שהדרך שבה יעקב מסכם את חייו, "מעטים
ורעים היו שני חיי", היא בוודאי תמונה מדויקת של חיי האבות כולם. אך זאת רק
ראייה צרה מאוד של חיי האבות והאימהות. דווקא הצרות והקשיים בחייהם עשו אותם
לדמויות גדולות וכמעט על-אנושיות. החיים היהודיים היו, ותמיד יהיו, מאבק, מקום של
מתיחות, של אתגרים, של סכנה ושל תקווה רבה ואמונה עזה. התגובה שלנו למצב הזה
היא העמידה במבחן של כל דור יהודי. שרה מוסיפה לחיות גם אחרי מותה בגלל אופיה ונחישותה בימי חייה. משום כך, התורה מדייקת ביותר כשהיא מתארת לנו אותה במותה כמי שעדיין חיה. עמוק בלב יש פה נחמה לכל אחד שאיבד אדם אהוב. הם מוסיפים לחיות בחיינו ובמעשינו. כשמתבוננים בחיים ובסופם הגופני הבלתי נמנע, אין נחמה גדולה יותר
מתובנה חשובה זו.

שבת שלום
הרב דוב ברל ויין