Printer Friendly

פרשת ויצא

מכל האבות, יעקב מייצג ביותר את ההיסטוריה היהודית שבאה אחריו. משום כך, יש
לראות את הסיפור שלו כסיפורו של עם ישראל ושל יחסיו עם דתות ועמים אחרים בעולם.
יעקב נמלט מחרבו של עשיו. בדרך לביתו של לבן, שבו הוא חש שימצא מעט מפלט,
שודד אותו בנו של עשיו, אליפז, ויעקב מאבד את כל רכושו עלי אדמות. הוא מגיע לבית
לבן עני מרוד ואורח לא קרוא שנסבל רק במידה מסוימת, אבל תמיד נשאר זר ובלתי שייך.  אך למרות הקנאה והמכשולים שיעקב נתקל בהם, הוא משיג גדולה ועושר בביתו של לבן.
ההצלחה שהוא זוכה לה בעמל וביושר, הצלחה שמעשירה גם את לבן, הופכת לסיבת
השנאה והקנאה בקרב בניו של לבן ובקרב משפחתו. הם מתעלמים ממה שהם הרוויחו
ורק נוטרים טינה לאחרים, ליעקב וליהודים, על מה שהם השיגו. ההאשמה שיצחק
שומע שוב ושוב בארץ גרר מפיו של אבימלך ומרעיו היא:  "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד" – התעשרת על חשבוננו ולכן עליך לעזוב. משפיל מדי לאדם מבפנים להיות עד להצלחה ולהתעשרות של אדם מבחוץ. לא משנה מה יעקב יעשה, הוא תמיד יהיה המנודה,
הזר שהצליח לנצל את המקומיים – כך חושבים לבן ובניו. אין מפלט מתחושה כזו של נידוי ושל קנאה. הדבר היחיד שיעקב יכול לעשות הוא לצאת שוב לדרך ולחזור הביתה
לארץ ישראל ולבית הוריו.  וזה, בקיצור נמרץ, סיפורו של העם היהודי במאות השנים
של התפוצה והגלות.

התיעוב המולד כלפי היהודים בכלל, וכיום כלפי מדינת ישראל היהודית בפרט, הוא תוצר של אלפי שנים של התייחסות כמו זאת של לבן. בשנות ה-30 הזדעזע פרנקלין רוזוולט מהיחס של הנאצים כלפי יהודי גרמניה, ובכל זאת הוא העיר שהיטלר צדק כשאמר שיש יותר מדי רופאים ועורכי דין יהודים בגרמניה. החינוך שקיבל באחוזה האופנתית שלו בעמק ההדסון קיבע את הגישה הזאת בנפשו. החולשה של לבן טמונה לא רק בנטייה שלו לרמאות ולשקרים אלא בחוסר היכולת שלו לאפשר ליעקב לזקוף את הצלחתו לזכותו. כל הצלחה של יעקב נתפסה בעיניו כמשהו שבא על חשבון לבן, על אף שבסוף הפרשה לבן עצמו מודה ששגשוגו ועושרו הרב באו לו בזכות מאמציו, כישרונותיו וחריצותו  של יעקב.
ואף-על-פי כן, ההודאה הזאת אינה משקפת שינוי אמיתי בגישה של לבן כלפי יעקב.
רק  התערבות אלקית, כביכול, שמזהירה את לבן שלא לפגוע ביעקב, מצילה את יעקב מעימות אלים ומאוד לא נעים עם לבן. אולי הידיעה שנחוצה התערבות אלוקית כדי להציל
את העם היהודי היא כשלעצמה הלקח הגדול ביותר בסיפור הזה ובפרשה עצמה. מי ייתן
ונזכה תמיד להתערבות כזאת ולהגנה משמים.

שבת שלום
הרב דוב ברל ויין