Printer Friendly

פרשת ויגש

מפגש מחודש לאחר זמן רב הוא לעתים קרובות אירוע כואב ומאכזב. אנשים משתנים, מזדקנים ולעתים רחוקות נשארים כפי שזכרנו אותם. המפגש בין יוסף לאחיו, כמתואר בפרשת השבוע, הוא מפגש קשה וכואב במיוחד. אחיו של יוסף מושפלים מאוד כשהם רואים אותו כמשנה למלך מצרים, האיש שהם קדו לו פעמים כה רבות. החלומות של יוסף התגשמו, והאחים מבינים שעשו לו עוול גדול ושהם אשמים בכך שמכרו את אחיהם לעבדות ואולי אף למוות. גם יוסף מאוכזב מהמפגש. כעת הוא מבין שעל התהום שנפערה בינו לבין אחיו לעולם לא יוכל לגשר באופן מלא. הוא מעסיק את עצמו בעיקר בצרכים של אביו, ואילו יחסיו עם אחיו אינם מוזכרים בתורה. מאוחר יותר, אחרי מות יעקב, צלקות חוסר האמון שבין יוסף לאחיו נפתחות מחדש, כשהאחים, שחוששים שיוסף עומד לנקום בהם, אומרים לו דבר שאיננו אמת: שאביהם ציווה עליו שלא לפגוע בהם.

למעשה, התנהגותו של יוסף לכל אורך המפגש עם אחיו מתאפיינת בעצב ובבכי. האיחוד שלו עם אחיו אמנם נתן תוקף לחלומותיו ולמעמדו הדומיננטי באמת בתוך המשפחה, אך יוסף איננו מרגיש כמו מנצח. יותר מדי אירועים עולים בזיכרונו. על העבר הוא יכול לסלוח, אך לא לשכוח לגמרי, ואת הנעשה כבר אין להשיב.

גדולי החסידות, בין יתר המפרשים ותלמידי החכמים, אומרים שהקרע בין יוסף לאחיו נמצא בד-נ-א של עם ישראל, ולכן כל סכסוך שבא אחריו, כל מחלוקת בהיסטוריה הארוכה של הסכסוכים בתוך העולם היהודי, נולד מהמחלוקת המרה הזאת על מקומו של יוסף במשפחה המייסדת של עם ישראל. מאחר שזה המצב, גם אחרי מפגשי איחוד, פיוסים ושינוי בנסיבות שמשנה את הבסיס למחלוקת המקורית, משקעיה של אותה מחלוקת מוסיפים להתקיים בקהילה היהודית. לעם היהודי ולמדינה שלו יש זיכרון ארוך וגם כאשר ההיסטוריה והאירועים מיישבים את המחלוקת, לכאורה, הצלקת שיצר הוויכוח המקורי לא נעלמת.

הרבה מן המחלוקות והמריבות שאנחנו רואים בעולם היהודי היום הם ביטוי לוויכוחים בני מאות שנים. עכשיו, כשהעם היהודי שב ונפגש מחדש כאן, בארץ ישראל, ויהודים שונים מתכנסים יחד לפתע והופכים לחברה אחת, גם המפגש המחודש הזה מלווה בכאב, בהטחת האשמות הדדיות ובזיכרונות לא נעימים. אנחנו מתפללים שנוכל לסלוח איש לאחיו על עוולות העבר ועל השגיאות בשיקול הדעת ובהתנהגות. יהיה זה הישג גדול אם לא רק נסלח אלא גם נשכח את אירועי העבר של הגלות שיצרו בינינו חיכוכים רבים ועוררו שנאה בתוך העולם היהודי. יוסף ואחיו סוף סוף מתפייסים לגמרי וחיים יחד בשלום בחושן הגדול של אהרון, הכהן הגדול של ישראל. אהרון הוא סמל השלום והאהבה לכל היהודים. את החושן הזה עלינו לנסות ליצור מחדש למען החברה שלנו ולמען רווחתה מעתה ועד עולם.

שבת שלום
רבי ברל ויין