Printer Friendly
פרשת בשלח
השבת הזאת נקראת "שבת שירה", על שם שירת הים הגדולה והיפה של משה ובני ישראל
שהיא חלק מרכזי מקריאת התורה בשבת זו. בכל קהילות היהודים השונות יש לחנים
ומנגינות לקריאת השירה הזאת. השירה היא חלק כה חשוב בהיסטוריה ובמסורת היהודית
עד שנכנסה לתפילת שחרית בכל יום בשנה. שירה זו ליוותה אותנו לכל אורך מסענו
הארוך מגדות ים סוף ועד עצם היום הזה.
שיר מורכב מחלקים רבים. יש בו מילים, תמליל ו גם נושאים מוזיקליים שמופיעים
כשמבצעים אותו. יש לו גם מנגינה, אקורד ייחודי שמאפיין את כל השיר ומזהה אותו
יותר מכל דבר אחר. גם כשהמילים מתפוגגות מזיכרונו של אדם ומוזיקת הרקע
הולכת ונעלמת ממוחו, המנגינה של השיר יכולה להמשיך לרדוף אותו, לתת לו השראה
ולעורר את זיכרונותיו ואת חושיו. משום כך, שבת זו עדיין נקראת "שבת שירה",
כי המנגינה של משה ובני ישראל נשארה אתנו גם אם המילים והנושא המוזיקלי הכללי
אולי נשכחו מזיכרונם של יהודים רבים בעולמנו היום.
בטורונטו בחלק השני של המאה ה-20 היה פרופסור יהודי לפילוסופיה ושמו אמיל
פקנהיים. הוא לא היה שומר מצוות ובכל זאת כתב בהבנה גדולה ובהערכה גדולה
על התורה ועל המסורת היהודית. פגשתי אותו פעם וניהלתי אתו שיחה מעניינת.
הוא סיפר לי – והמקרה גם מתועד באחד מספריו – שכאשר למד בבית ספר ממלכתי
בגרמניה, המורה התעקש שכל הכיתה תשיר מזמורי חג מולד. אביו, על אף
שלא היה יהודי שומר מצוות, סבר שאין זה הוגן כלפי התלמידים היהודים בכיתה,
ובייחוד כלפי אמיל הקטן שלו. לכן הלך למורה כדי להפציר בו לפטור את
התלמידים היהודים מהחובה לשיר שירי חג מולד. אחרי דיון ממושך, הגיעו האב
והמורה
לפשרה נוחה. התלמידים היהודים יזמזמו את המנגינה אך לא יידרשו לשיר את המילים
עצמן. פקנהיים, שהיה כבר פליט מהאנטישמיות הגרמנית ומהאכזריות הנאצית כשפגשתי
אותו, אמר "לא היינו צריכים אפילו לזמזם את המנגינה!"
השאלה הגדולה בחיינו כיהודים היום היא איזו מנגינה אנחנו מזמזמים. גם המנגינות
המקובלות התרבות המערבית "המתקדמת" פוגעות בקיומנו וברווחתנו. יש יהודים שעדיין
יודעים את המילים לשירה הגדולה שלנו אך שכחו את המנגינה. הם מפסידים את
היופי האמיתי של השקפת העולם התורנית ושל מערכת הערכים שלה. יש יהודים
שכבר אינם יודעים את המילים, אך מנגינת השיר עדיין רודפת אותם. להם לפחות
עוד יש תקווה שיום אחד יוסיפו את מילות התורה הנכונות למנגינה שלא הצליחו
לשכוח. אך, למרבה הצער, יש כאלה שכבר שכחו את המילים וגם המנגינה ונעלמים
מהחיים היהודיים.
עלינו, על האנשים כאן שהתמזל מזלם לזכור את השירה כולה על מילותיה, לחנה
ומנגינתה, מוטלת חובה ללמד כל יהודי שאנחנו באים אתו במגע את השירה הזאת.
אז נשמע את השירה הגדולה של משה ובני ישראל מושרת שוב בכל רחבי ישראל
בקול צלול ורם ובמנגינה נעימה.
שבת שלום
רבי ברל ויין
