Printer Friendly
פרשת בֹא
פרשת השבוע מכילה בתוכה את הסיפור של העם היהודי, לא רק את החלק שנוגע ליציאת מצריים לפני 3,319 שנים, אלא את הסיפור של העם היהודי כפי שהוא נפרש לאורך כל ההיסטוריה. זה סיפור מלא ניצחונות וגם אסונות.
יש סיבות רבות לשמוח בפרשה הזאת. סוף סוף, אחרי מאות שנים של שעבוד ועינויים, בני ישראל הופכים לעם ויוצאים לדרך של חירות ואחריות. אך יש גם הרבה אסונות בפרשה. רבים מבני ישראל ששרדו את החלק הגרוע ביותר בשעבוד מצרים מתו לפני שהספיקו לצאת ממצרים ולהיות בני חורין. הסיבות לטרגדיה הזאת נדונות במדרש, אך הסיבה האמיתית, כמו לכל שאר האירועים נטולי ההסבר, לכאורה, בהיסטוריה שלנו, נמצאת בשמים ואיננה מצויה בטווח הבנתנו. אך לא זה הנושא שאני רוצה לדבר עליו כאן.
אני רוצה לדבר על הניגוד המוזר והכמעט קבוע שבין הטרגדיה האנושית של הפרט לניצחון ולשמחה של העם. אסונם של אלפי משפחות שיקיריהם נהרגו או נפצעו במלחמת ששת הימים נבלע באופוריה הלאומית שנלוותה לניצחון במלחמה. נראה שהרגשות שלנו וההיסטוריה שלנו פועלים תמיד בשני מישורים מקבילים. האחד הוא המאבק הלאומי לשרוד ולשגשג, והאחר הוא המחיר האישי הכואב שנלווה להישרדות ולהצלחה שלנו כעם. האם אפשר ליישב בין שני מישורי הרגש האלה? כיצד עלינו לראות אותם?
ההיסטוריה היהודית מתחילה בעקידת יצחק, כשאברהם כמעט הקריב את בנו. האירוע הזה שכמעט נגמר באסון הפך לזכות ולאבן פינה בהיסטוריה היהודית. על זכות העקידה אנחנו נשענים כשאנחנו פונים לאל בתפילה. אנחנו תמיד מזכירים את מותם על קידוש השם של יהודים רבים בכל הדורות כשאנחנו מבקשים רחמי שמים. הטרגדיה הפרטית מסייעת לנו לשרוד כעם ונותנת לנו כוח לנצח כלאום. אם נסתכל על זה כך, האסון במותם של אלפי היהודים שנספו במצרים תרם, בסופו של דבר, להחשת היציאה ממצרים.
מאחר שנסתרות דרכי האל ואין אנו מסוגלים להבין אותן, איש אינו יכול להציע שום סיבה הגיונית שתנחם אותנו או תסביר למה הדברים היו צריכים להתרחש כפי שהתרחשו. אבל אין ספק שהשילוב הזה של אסון אישי עם הישרדות לאומית הוא דפוס יסודי בהיסטוריה של העם היהודי, ואולי גם פן מרכזי באמונה היהודית.
קשה לבחון את העולם היהודי היום לפי לדפוס הזה. היו רבים שטענו שמדינת ישראל היא תוצר של השואה. מעולם לא הבעתי דעה כזאת, מאחר שאינני מתיימר להיות יודע-כול, תכונה ששמורה רק לאלקים. עם זאת, אנחנו עדים לכך שקרבנם של המעטים או הרבים, לפי המקרה, מסייע לאומה ומקרב את ישועת ישראל והעם היהודי. לפיכך, כשאנחנו זוכרים את יציאת מצרים, עלינו לזכור גם את היהודים שמתו שם. זאת תזכורת קודרת לאופן שבו דברים מתנהלים בעולמנו.
שבת שלום,
הרב דוב ברל ויין
