Printer Friendly
פרשת אחרי מות - קדושים
הפתגם היהודי הישן אומר שאחרי מות – אחרי מותו של אדם – קדושים, פתאום זוכרים את המת
רק כאדם קדוש ונאצל. הגישה הזאת היא תוצר ישיר של המסורת היהודית העתיקה שלא לדבר סרה
במתים. כולנו יודעים, כמובן, שלא כל אדם ראוי במותו להספד מזהיר, ואף-על-פי כן כך נוהגים
היהודים.
השולחן ערוך מתיר במפורש הפרזה מסוימת בהספד על המת. מידת ההפרזה נשארת בכוונה
מעורפלת ולא מוגדרת, ומעודדת את שיקול דעתו של המספיד בעניין זה. אבי, זיכרונו לברכה,
סיפר לי שכאשר היה רב בשיקגו, מת מאפיונר יהודי חשוב. המשפחה של המאפיונר הייתה
קשורה לבית הכנסת שבו אבי שימש רב והתעקשה שאבי יספיד את המאפיונר בלוויה.
כדי להבטיח שיגיע לטקס בבית הלוויות מספר מכובד של אנשים, שכרה המשפחה את שירותיו
של חזן מפורסם שישיר את התפילות. היא תלתה בשכונה מודעות על הופעת-הלוויה של החזן,
ומטבע הדברים הגיע קהל גדול לאירוע. אבי המסכן, שהתקשה למצוא משהו חיובי לומר על המת,
הכריז לבסוף בהספד הקצר בהכרח שנשא ש"המת בוודאי עשה בסתר הרבה מעשים טובים וחסדים
שלא ידענו עליהם, ולראיה הקהל הגדול שהגיע לבית הלוויות כדי לחלוק לו כבוד אחרון."
התורה עצמה מאשרת את הגישה הזאת כלפי המת. שני בניו של אהרון, נדב ואביהו, שמותם הוא
הנושא של הפסוק הראשון בפרשת השבוע, מתוארים בתורה כמי שגרמו למותם בעצמם בכך
שהקריבו לפני ה' אש זרה. חכמי התלמוד ציינו מגרעות אחרות בשני בניו אלה של אהרון:
הם סירבו להינשא. הם היו שיכורים כשנכנסו לקודש. הם נהגו במרדנות כלפי משה ואהרון,
המבוגרים מהם, ועוד.
עם זאת אנחנו מוצאים שכאשר משה מדבר על זה עם אחיו השכול, אהרון, הוא אומר לו שמה
שקרה הוא בוודאי מה שהקב"ה התכוון לו, כביכול, כשאמר למשה "בקרובי אקדש" - באמצעות
מותם של אלה שקרובים ויקרים לי ביותר יתקדש שם שמים בעולם. גם אחרי שהתורה מציינת
את חטא ה"אש הזרה" שלהם, היא ממשיכה לתאר את המתים כ"קרובי" - האנשים הכי קרובים והכי יקרים.
כך אנו רואים בברור שאסור לנו לעסוק במגרעות ובחסרונות של אחרים, בייחוד לא באלה של
אנשים שכבר הלכו לעולמם. הדין הוא התחום של הקב"ה, וחיטוט במגרעות של אנשים שהלכו לעולמם איננו חלק מהמסורת היהודית. איסור לשון הרע חל לא רק על החיים אלא גם על המתים.
שבת שלום
הרב דוב ברל ויין
