Printer Friendly

סמכות רבנית

 

המתח שבין רבנים לצאן מרעיתם הוא מן המפורסמות בהיסטוריה היהודית. על אף

שיהודים בכל הדורות תמיד חלקו כבוד ושילמו מס שפתיים למושג הסמכות הרבנית,

בפועל המצב לא היה פשוט כל כך. מימיו של משה והלאה יהודים מקטרים על המנהיגות

הרבנית, לעתים בצדק, אך לרוב מתוך תסכולים שנובעים מתחומים אחרים בחייהם, שלרוב אין להם שום קשר לרב. למצב הזה נוסף בדרך כלל הקושי שנובע מכך שהרב

איננו יודע בדיוק עד היכן מגעת סמכותו באמת.

 

בעולם האידיאלי של הכשרתו התלמודית כל ענייני הקהילה הם בתחום סמכותו. אך בעולם

הפרוע של החיים היהודיים היומיומיים, בבית הכנסת, בבית הדין ובקהילה, מגלה לרב

עד מהרה עד כמה סמכותו מוגבלת בעצם. רבנים שממשיכים להתעקש שיש להם סמכות

בכל העניינים יסבלו, לפי ניסיוני, מקריירה רוויה מתחים ומחלוקות. למרות זאת, יש עניינים, שגם אם הם מחוץ לתחום הפסיקה ההלכתית הצרופה, שדורשים מהרב לעמוד

איתן ולהפגין מנהיגות וסמכות בבית הכנסת ובקהילה.

 

עיקר הבעיה בקריירה של כל רב היא ההחלטה אילו עניינים באמת דורשים זאת. קבלת

הסמכות הרבנית וההישמעות לצוויה כשיש לה הצדקה ברורה וכאשר היא מופעלת בתוך

התחום המוכר והמקובל היא האחריות שחברי בית הכנסת או הקהילה מקבלים על עצמם

כאנשים בוגרים. כשיש הסכמה בין הרב לבית הכנסת או הקהילה בעניינים אלה, אנחנו

נמצאים בעולם מושלם כמעט.

 

בהיסטוריה היהודית היו מקרים קלאסיים של מחלוקות בין הרבנים לקהילותיהם. מרבית

המקרים האלה התרחשו בקהילות האשכנזיות של אירופה ואמריקה. נראה לי שהספרדים

מקבלים את הסמכות הרבנית הרבה יותר טוב מאחיהם האשכנזים. ייתכן שזה תוצר של אחדות קהילתית גדולה יותר ששוררת בין הספרדים, שתופעת הפילוגים והפיצולים בתוך הקהילות שלהם נפוצה פחות מזו שבעולם האשכנזי.

 

בווילנה של המאה ה-18, בימי חייו של הגאון מווילנה הידוע, הרב אליהו קריימר,

התגלעה מחלוקת מרה בין רב הקהילה, הרב שמואל אביגדור, לפרנסי הקהילה. הסוגיות

שהובילו למאבק הזה היו, במבט לאחור, שוליות ובעיקר אישיות. ואף-על-פי כן, הרב

שמואל אביגדור התעקש להפעיל את הכוח שסמכותו הרבנית הקנתה לו, ופרנסי הקהילה

סירבו לציית להוראותיו ולהיכנע לרצונו.

 

בהסלמה שבאה בעקבות הסכסוך הזה, הטילו שני הצדדים חרם זה על זה, והמצב כולו

יצא מכלל שליטה. המאבק הזה נמשך עשרות שנים, כשההתנהגות של שני הצדדים

והמעשים שעשו הלכו והידרדרו עד למוזרויות ממש. אחרי יותר משלושים (!) שנה של סכסוך, התפייסו לבסוף שני הצדדים, לפחות באופן רשמי. אך הרב שמואל אביגדור הלך

לעולמו זמן קצר אחר כך, מותש מן המאבק על אכיפת סמכותו הרבנית על קהילה בעייתית

ומרדנית שעברה את התמורות שהביאו עמם המודרניזם ותנועת ההשכלה. פרנסי הקהילה

נקמו ברב שמואל אביגדור בפרט ובסמכות הרבנית בכלל כשסירבו לבחור לווילנה רב

רשמי אחר במשך 170 שנה, עד שהשלטון הפולני אילץ אותם לעשות כן בראשית שנות

ה-20 של המאה ה-20. מעשה מביש נוסף שנעשה היה הנחת אבן גדולה על הכיסא הרשמי

של הרב בבית הכנסת הראשי של וילנה, כסמל לכך שהם, מבחינתם, דוחים מעליהם את

הסמכות הרבנית לתמיד.

 

לרבנים בליטא שלפני מלחמת העולם הראשונה היה אמצעי מיוחד לאכוף את סמכותם

הרבנית – הם הורשו לסטור לאדם מעליב, מה שלרוב אילץ את אותו האדם לעזוב את העיר בבושת פנים. בביוגרפיה של הרב אברהם קוק מסופר שכאשר היה רב צעיר בבויסק

שבליטא, איש צעיר העליב בפומבי בזמן התפילה תלמיד חכם שביקר בעיר. הרב קוק סטר

לאיש, שעזב את העיר חפוי ראש.

 

כעבור שנים רבות, כשביקר הרב קוק בארצות הברית בשנות ה-20 כדי לסייע בבניין

עולם הישיבות החרב של מזרח אירופה, הופיע אותו האיש בפניו, נשק את ידו והודה לו

על הסטירה. הוא סיפר לו שבזכות הסטירה הוא היגר לאמריקה והפך לאיש עסקים אמיד

ומצליח. אחר-כך הציע בשובבות לרב קוק את הלחי השנייה ואמר, "רבי, אתה יכול לסטור

לי בכל זמן שתרצה."

 

היום הסמכות הרבנית איננה נובעת מסטירות או מאגואיזם נפוח אלא מידע תורני נרחב,

מהתנהגות אוהבת, מסבלנות רבנית אין-קץ ומאמונה עמוקה ומתמדת בעם ישראל

ובאלוקי ישראל.

 

שבת שלום,

הרב דוב ברל ויין