Printer Friendly

משאלת לב

פעם הכרתי אדם שעמד בראש ארגון מסחרי גדול ומצליח. היה לו חוש הומור ציני,
וכל מיני אמרות מוזרות ולפעמים משעשעות עיטרו את קירות משרדו ואת שולחנו.
אמרה שהרשימה אותי ביותר ונחרתה בזיכרוני מאז הייתה "אל תבלבלו אותי עם העובדות. כבר גיבשתי דעה!" הנטייה לדעות קדומות כלפי אנשים, מצבים ואירועים
בחיים היא נטייה חזקה. זה נכון במיוחד כשיש לאדם רקע אידיאולוגי ומערכת אמונות מסוימת שאומרת איך דברים צריכים להיות בעולם המושלם, ולכן, בתפיסתנו, נדמה לנו
שהם בהחלט בהישג יד.

בגלל הנטייה הזאת להתמודד עם החיים כפי שהיינו רוצים שיהיו ולא כפי שהם באמת,
אנחנו עושים שגיאות גדולות בשיקול הדעת ובהתנהגות, ולא פעם אנחנו מקבלים החלטות
שמובילות לאסון. אחת הסיבות לגדולה של הנרטיב התנ"כי ושל דברי נביאי ישראל היא
הכנות שאינה יודעת רחם שבה הם מתארים את החיים, את האנשים ואת האירועים. התורה אומרת לנו דברים כהווייתם בלי להשתמש במילים יפות, בלי להתחמק, בלי להמתיק את הגלולה המרה ובלי לעסוק במשאלות לב. הכנות הזאת והיחס הזה של התנ"ך
למציאות תמיד היו ברקע של ההיסטוריה היהודית והקיום של היהודים. היהדות אוסרת
עלינו לשקוע במשאלות לב כלפי עצמנו וכלפי זולתנו, כלפי אוהבים וכלפי אויבים.
אנשים ששורקים בעוברם על פני בית העלמין לעתים קרובות מוצאים את עצמם בתוכו
חיש מהר.

למרות כל זאת, לצורך הבריאות הפסיכולוגית וכדי שיהיה לנו הכוח להמשיך הלאה,
יש לרכך את המציאות במעט תקווה ואמונה שיבואו ימים טובים יותר. המציאות אמנם
מושלת בהווה, אך התקווה צריכה לעצב את עתיד. מיתון המציאות מרה בבחינת עולמנו
ומצבנו בקורטוב של אופטימיות זהירה ביחס לעתיד ולטוב שהוא יכול להביא עמו – זאת
תמיד היה הגישה של היהדות כלפי הישרדותו של העם היהודי וכלפי הישגיו.

רואה השחורות משליך את המציאות העגומה של ההווה על העתיד. השוטה מסרב לראות
את ההווה כפי שהוא וחולם חלומות ורודים על עתיד מושלם שיכול להיות מושג גם בהווה.
השקפת התלמוד כלפי ההווה היא "כבדהו וחשדהו" – יש לזהות את המציאות הקיימת ולהישמר מפני סכנותיה. יחד עם זאת, יש לקוות לעתיד טוב יותר. בעולמנו היום ובמצב
המלחמה הנוכחי חיוני ביותר שלא נשקע רק במשאלות לב.

ברור שאויבינו היום, אלה שטיליהם ניחתים על ערינו, מבקשים למחות את עצם קיומנו.
אם נשלה את עצמנו שזה מצב של "שטחים תמורת שלום" כשבמציאות זה מצב של
"השמדה עצמית תמורת שלום", זאת תהיה התאבדות. ההוראה של התורה לזכור את
עמלק ולמחות את זכרו מבוססת על הערכה מציאותית של הכוונה הברורה של עמלק
להשמיד את ישראל. שום משאלת לב או פרס נובל לשלום לא יוכלו לשנות את המציאות
העגומה הזאת.

הלך הרוח שדורש תשובות פשוטות ופתרונות של שלום צריך לפנות דרך למציאות
שמוכיחה שאויבינו שונאים אותנו שנאת נפש ונחושים בדעתם להביא להשמדתנו.
אני יודע שלא נעים לחשוב כך, אבל זאת המציאות המדויקת. היום, יותר מאי-פעם,
עלינו להתעורר ולהכיר במציאות המרה הזאת.

כשמשאלות אינן מחליפות מחשבות ויש הכרה בעובדות המציאות של מצבנו, חייבים
להוסיף גם תקווה לעתיד טוב יותר. היהדות תמיד אופטימית לגבי העתיד ומדברת על
תקופה טובה ושלווה שתבוא ב"אחרית הימים", ועל "ישועת ה' כהרף עין" – ההצלה
והגאולה מהאסונות שניחתים עלינו ברצון האל תמיד במרחק הרף עין בלבד. במבט לאחור
על מאתיים השנים האחרונות בעולם היהודי - על רדיפות הצארים, על שתי מלחמות עולם איומות, על השואה, על הקומוניזם והניסיונות של סטלין להשמיד את היהודים, על
המלחמות הבלתי פוסקות עם הערבים ועם הטרור, על השנאה והאנטישמיות בעולם,
על האו"ם, הדעות הקדומות והצביעות שלו ועל המחיר הנורא של ההתבוללות ושל נישואי
התערובת בתוך העולם היהודי – קשה שלא להתרשם מכושר ההתאוששות, עוצמת
המחויבות והנחישות המדהימה של העם היהודי ושל מדינת ישראל להוסיף ולהתקיים.

די בזה כדי לעורר בנו תקווה והבטחה לעתיד. העובדה שהעם היהודי הצליח לשרוד
ולנצח את כל אויביו צריכה להיות סיבה מספקת כשלעצמה לאמונה שיבוא עתיד טוב
יותר, ולא כמשאלת לב אלא כעובדה שגם היא מרכיב במציאות הנוכחית שלנו. מי ייתן ושבת "נחמו" הזאת תלמד אותנו לראות נכוחה את המציאות בהווה ותחזק את אמונתנו
העזה בעתיד טוב יותר.

שבת שלום
ברל ויין