Printer Friendly
מקום חנייה
אחד החסרונות הגדולים בנהיגה במכונית משלך למקומות שונים כאן, בירושלים, היא שלאחר שאתה מגיע ליעדך דרך התנועה התמיד בעייתית, אתה מתקשה למצוא מקום להחנות בו את רכבך. בעיר הקודש שלנו יש הרבה דברים נפלאים, אבל מקומות חנייה או מגרשי חנייה אינם. באחרונה צעדתי שישה רחובות בגשם שוטף רק כדי להגיע למקום שהייתי צריך להרצות בו לפני קהל. בשום אופן לא הצלחתי למצוא מקום חנייה קרוב יותר שיתאים למכוניתי.
לאור הגידול המתמשך במספר המכוניות ברחובות הבירה, אין הרבה תקווה שיחול שיפור במצב הזה בעתיד הנראה לעין. העובדה שפחי-אשפה גדולים, אבל ממש גדולים, גם הם עומדים בשולי כבישים רבים ותופסים מקומות חנייה אפשריים מסבכת את המצב עוד יותר ומתסכלת את הנהג האומלל שמחפש מקום להחנות את רכבו. מי יכול להכחיש את ההיגיון שאומר שאשפה מנצחת מקומות חנייה?
חנייה במקומות אסורים היא אמנות, אבל גם סיכון נכבד לכיס וליציבות הרגשית של הנהג. עם זאת, ראיתי ירושלמים רבים שחונים כך פעמים למכביר. אני תמיד תוהה אם הם יודעים משהו שאני לא יודע. מכל מקום, הנחישות שלי להישאר אזרח שומר חוק מונעת ממני לנסות את הפיתרון הזה לבעיות החנייה הנצחיות שלי.
נדמה לי שיש לקח יהודי חשוב בדילמת החנייה הזאת. המשנה במסכת אבות מבקשת מאתנו לחשוב "מאין באת ולאן אתה הולך". היא גם מציינת שכאשר נגיע לאן שאנחנו הולכים, נצטרך "להחנות את המכונית" - לתת דין וחשבון על פעולותינו ומעשינו. נצטרך להסביר איך הגענו ליעד שלנו, כביכול. ומה יקרה אם לא נמצא מקום חנייה מתאים? אינני סבור שתהיה שם אפשרות לחנייה במקום אסור, ולא משנה כמה הנהג יהיה נועז, אדיש או נטול פחד. ייתכן שאפילו נאלץ לחנות הרחק מהיעד המתוכנן והמקווה.
לעתים קרובים אני מסייר מראש במקום שאני מתכוון לנסוע אליו לפני שאני נוסע אליו בפועל, כדי לבדוק מה אפשרויות החנייה שם. זה נכון גם לגבי החיים - ובוודאי חיים של יהודים. עלינו לחיות את החיים כולם כשלנגד עינינו היעד שבו אנחנו מבקשים להחנות את המכונית, כביכול. אדם צריך לחיות את חייו כשהמחשבה הזאת מלווה אותו תמיד.
זה חלק ממצב הנהיגה המתגוננת שהיהדות דורשת מאתנו לפעול לפיו. זאת המסקנה ההגיונית כשהמסע ארוך עם פיתולים, תהפוכות ונהגים שהם לא פעם מסוכנים וקלי דעת.
שאלת החנייה היא שאלה מרכזית במחשבה היהודית.
יש לי עוד תסכול בנוסף לבעיית החנייה הרגילה. לעתים תכופות יש מקום חנייה, אבל אני לא מצליחים להיכנס אליו. אני מתמודד עם הבעיה הזאת בישראל שבה מקובל להחזיק מכוניות קטנות יותר, והמכונית שלי היא "ענק" אמריקני מגושם. הדרך היחידה שבה אני יכול להכניס אותה למקום החנייה היקר שגיליתי בעמל רב היא בהורדתה מן האוויר בעגורן. גם על זה אני חושב במונחים של מוסר השכל. גם אם אמצא את מקום החנייה שלי בסופו של דבר, את הדין וחשבון של חיי, כלום אתאים למקום שיועד לי?
הרב משה חיים לוצאטו מבהיר את הנקודה הזאת היטב בספרו "מסילת ישרים". הוא אומר שם שאפילו בעולם-הבא אדם עלול להרגיש שהוא לא קיבל את ההכרה ואת הכבוד הראויים לו ואפילו לחוש קנאה בעניין מקומות החנייה שהוקצו לאחרים. כך, חוץ מכל הסיבות האלטרואיסטיות והאידיאליות שיכולות להניע אדם למצוא מקום חנייה טוב, יש גם דחפים וצרכים אנושיים בסיסיים שמכתיבים את היעד הזה. אסור לאדם לשכוח זאת, כי לעתים קרובות זאת באמת ובתמים הסיבה העיקרית שמניעה את ההתנהגות שלו ואת השאיפות הנצחיות שלו. איש אינו רוצה לחוש בושה או מבוכה בעולם הבא.
אחד מגדולי חכמי התלמוד ביקש שלא יקברו אותו בבגדים לבנים של צדיקים או בתכריכים שחורים של צדיקים פחות, שמא ירגיש לא שייך במקומו הנצחי בעולם הבא. מקום החנייה צריך להתאים למכונית, ולא, אי אפשר להשתמש בו כנדרש וכראוי.
אני מקווה שנתתי לכם חומר למחשבה בפעם הבאה שתחפשו מקום חנייה שתוכלו להשאיר בו את רכבכם.
שבת שלום,
הרב דוב ברל ויין
