Printer Friendly

מנחם אב

על אף שחודש אב נושא בשמו גם את התואר "מנחם", הוא עדיין החודש העצוב והקודר
ביותר בלוח השנה היהודי. נחמה היא מושג חשוב ונחוץ, אך בחיים האמיתיים, במציאות,
קשה מאוד למצוא נחמה. זה נכון בייחוד לגבי אנשים שאיבדו לא מכבר אדם אהוב, אבל
זה נכון גם לגבי הכלל, לגבי הישות הלאומית של העם היהודי. בינתיים עוד לא מצאנו
נחמה או סגירת מעגל בעניין השואה, הטרגדיה הלאומית הנוראה שפקדה אותנו, על אף
שחלפו יותר משישים שנה מאז המאורע. זה לא אמור להפתיע אותנו, שהרי, במידה רבה, העם היהודי עוד לא מצא נחמה אפילו על חורבן בית המקדש ועל היציאה הגלות,
אירועים שהתרחשו לפני אלפיים שנה כמעט.

אין בעולם היהודי אדם או מוסד שאי אפשר בלעדיהם, ובכל זאת, אין להם תחליף.
משום כך היא משאירים אחריהם חלל שמונע מאתנו למצוא נחמה של ממש. משום כך
נשאר העם היהודי נשאר חסר מנוחה ולא פעם אפילו מבולבל בעקבות הגלות הארוכה
שנגזרה עלינו. העצב של עשרת הימים הראשונים בחודש אב נשאר ומלווה אותנו
דווקא משום שאיננו מצליחים לסגור מעגל או למצוא נחמה.

התלמוד אומר "גזרה על המת שישתכח מן הלב". יש גזרה משמים שאלה שנשארו בחיים
ישכחו את המתים. אך אם מושא השכול והאובדן איננו מת באמת אלא רק נעדר, כמו
שקרה ליעקב אבינו עם היעלמות יוסף, איננו מוצאים נחמה או סגירת מעגל. זאת הסיבה
שהתורה מתארת לנו את חוסר היכולת של יעקב לקבל נחמה ממשפחתו ומחבריו. יוסף לא מת. הגזרה שהמת ישתכח, הגזרה שמאפשרת להתנחם ולשכוח, לא פעלה במקרה שלו,
ולכן לא מצא יעקב נחמה.

נדמה לי שבדרך אירונית ומוזרה, העובדה שהעם היהודי עדיין סובל את כאב השואה נובעת מהמאמצים הגדולים שעושות הקהילות היהודיות שלא להרשות לשכחת השואה
להשתרש בנו. מכחישי השואה מבקשים לעורר בנו תחושה מזויפת של נחמה, להכריז
שזה תם וחלף ולכן צריך גם להישכח. בתנ"ך מסופר שרחל אמנו ממאנת להינחם על גלות
בניה, כי היא בטוחה שהם לא אבדו, שלא גלו לעד, אלא עוד ישובו. יש פן חיובי לסירוב לקבל נחמה, אם כך. הסירוב הזה מאפשר חיבור לעתיד הבלתי ידוע שיביא עמו לא רק
נחמה אלא גם תחליף למה שאבד ולמי שאבד.

העצבות והקדרות בחלק הראשון של חודש אב מלווים אותנו מאות שנים, מאז חורבן בית
המקדש, מפני שעמוק בלב ובנשמה של העם היהודי המקדש לא חרב. הוא רק נעדר.
כל המפעל של שיבת היהודים לארץ ישראל בהמוניהם במאתיים השנים האחרונות
והקמת מדינה יהודית במולדתנו העתיקה היא עדות לכך שבשביל היהודים ארץ ישראל והמקדש לא היו נושאים "מתים". גורלם של קהילות יהודיות ויהודים שהכריזו שברלין היא ירושלים שלהם ולכן ביקשו נחמת קבע בחייהם כגרמנים, כרוסים או כפולנים "טובים" לא שפר עליהם. הנזק שבנחמת שווא גדול יותר מזה שבהיעדר נחמה. אותם
היהודים שלא שכחו שהם מציון ומירושלים הם אלה שקמו ועזרו לעם היהודי להתקיים
גם במאה העקובה מדם והאיומה ביותר בהיסטוריה הארוכה שלו.

הנביא מזהיר אותנו שלא נהיה "שאננים בציון". החיים בארץ ישראל אינם חוויה נוחה,
גם אם הם חוויה קדושה, מאתגרת ומעוררת השראה, שכן החיים בארץ ישראל מזכירים לנו מה הצלחנו להשיג כנגד כל הסיכויים ובו בזמן מזכירים לנו מה עדיין חסר. המודעות למה שחסר מונעת אותנו מלהרגיש "שאננים בציון". חודש אב מסמל את החרדה הקיומית
ואת האתגר שמלווה את חיינו כיהודים, את הכרת התודה על מה שיש, יחד עם תחושת
האובדן על מה שעדיין לא הושג. מי ייתן וחודש מנחם-אב הזה יביא עמו ימים טובים יותר
ויקרב את הנחמה שהבטיחו לנו הקב"ה ונביאיו.

שבת שלום
ברל ויין