Printer Friendly
מנגינות ותפילות
במוצאי שבת הקשבתי לתכניות מוצאי שבת ברדיו הישראלי בזמן שהמתנתי להשראה
לכתיבת הטור השבועי שלי על נושא יהודי. בתוכנית שודרו תפילות, מזמורים ומנגינות
ששר חזן ספרדי. לבחור הצעיר היה קול טנור לירי יפה, אך הנעימות ששר היו
זרות לגמרי לאוזניים אשכנזיות. המוזיקה נשמעה אקזוטית, בלי ספק
מזרח-תיכונית בנימתה ובסגנונה, ובאופן מוזר, היה בה משהו מתגרה ומטריד.
תהיתי אז אם הלחנים והמנגינות שהוצמדו למילים מתוך מזמורי תהילים ולתפילות
המסורתיות שלנו, אותנטיים יותר מהמנגינות שאני מורגל בהן בבית הכנסת שלי.
אולי השירים של הלוויים בבית המקדש לפני שנים רבות דמו ללחני התפילה
הספרדיים היום יותר מאשר ללחנים האשכנזיים שמושרים דרך קבע בתפילות בבית
הכנסת האשכנזי. ואז עלתה בי מחשבת "כפירה" - האם זה משנה בכלל איזה לחן או
מנגינה אותנטיים יותר? מי יכול לקבוע? הלחנים והמנגינות השתנו בוודאי
באלפי השנים שחלפו מאז במידה כזאת שכבר אין בידינו לחנים אותנטיים מימי
המקדש.
דעה ששמעתי בשמו של חכם גדול מהמאה ה-16 אומרת שהמנגינה הכובשת שבה שרים
האשכנזים את תפילת "כל נדרי" וגם הלחן הקצבי שמשמש לאמירת הקדיש בימים
הנוראים הם שרידים של המנגינות ששרו הלוויים בבית המקדש. אך, כאמור, כבר
אי אפשר למצוא הוכחות בעניין זה.
את התפתחות הלחנים בבתי הכנסת אפשר לראות בבירור אפילו בימינו. לפני חמישים
שנה לא היו מנגינות של קרליבך בבתי כנסת אשכנזיים. היום המנגינות האלה מושרות
דרך קבע בכל בתי הכנסת האשכנזיים בעולם. לחנים של זמרים פופולריים במוזיקה
היהודית, החסידית והישיבתית ואפילו לחני פופ ושירים ישראלים, הפכו לחלק מסדר
התפילה המושר בבתי הכנסת האשכנזיים. גם בעולם הספרדי, לחנים חדשים, אמנם
דומים בנימתם, בצורתם ובסגנונם, ללחנים המסורתיים, נכנסו לתפילות בחלק מבתי
הכנסת הספרדיים. חלק ניכר מהתופעה הזאת הזה נובע מההשפעה של השינוי הדרמטי
שחל במוזיקה הפופולרית בעולם הלא-יהודי בחמישים השנים האחרונות. השירים
"הישנים והאהובים" שוב אינם אהובים כל כך. לכן, כדי שלתפילות בבית הכנסת תהיה
משמעות בשביל דור שאוזניו הורגלו בסוגי הלחנים והמנגינות שיש היום, יש צורך
בשינוי ובהתאמה של המרכיב המוזיקלי בתפילה. אין זה סוד שבתי כנסת שלא מגיע
אליהם קהל רב ברוב השבתות מתמלאים בשבת המוכרזת מראש כ"שבת קרליבך".
הביקוש משפיע על ההיצע, וזה נכון אפילו כשמדובר בלחנים בבית הכנסת. אין
ספק שהמנגינה והאווירה המוזיקלית מוסיפים לסדר התפילה בבית הכנסת ומעודדים
את כל הנוכחים להשתתף באמירה נלהבת של מילות התפילה עצמן.
מנגינות חדשות שנכנסות לתפילה בישראל אינן תופעה חדשה שמתרחשת רק בימינו.
אדרבא, יש לה היסטוריה ארוכה ורציפה. הרבה מנגינות חסידיות מסורתיות ואהובות
שהושרו בחצרות של חסידויות שונות בתפילה היו בעצם מנגינות שהושאלו, חלקן
אחרי עיבוד וחלק כמות שהן, משירי הצבא הצרפתי של נפוליאון, מהרוסים,
מהפולנים, מהרומנים ומההונגרים, משירי איכרים וממקורות מגוונים אחרים
במזרח אירופה שאין להם שום קשר ליהדות. הלחנים הללו התקדשו מאז והפכו לחלק
מאוצר התפילה היהודי,
לחלק בלתי נפרד מהתפילה היהודית עד כדי כך שכאשר חסידים צעירים רבים שומעים
את המקור, הם בטוחים שהם לקחו את המנגינה מאתנו ולא להיפך. פעם כשהתזמורת
ניגנה בקונצרט את "המולדובה" שממנה נלקחה נעימת "התקווה", שמעתי צעיר ישראלי
אומר לחברו "תראה, הם לקחו את המנגינה מההמנון שלנו!". נדמה שגם המוזיקה היא
סחורה בת-חליפין, עוברת לסוחר, וברגע שמנגינה יוצאת לעולם, כל אחד יכול
לאמץ אותה ולהתאים אותה לצרכיו ולמטרותיו. התפקיד של העם היהודי בעולם הוא
לקחת את הארצי ולהעלות אותו לרמה רוחנית, להפוך את החול לכלי קודש.
המנגינות והלחנים בבתי הכנסת שלנו מעידים על המאמץ שעשינו בתחום הזה ברבות
השנים.
שבת שלום
הרב דוב ברל ויין
