Printer Friendly
מלקוש
בשבוע החולף ירדו בירושלים גשמים מאוחרים על ראשינו המוגנים והחשופים.
בתורה גשמים כאלה שמגיעים כך בסוף החורף נקראים מלקוש. מטר מאוחר נחשב
ברכה שמחזקת ומזינה את האדמה לקראת הקיץ היבש והארוך שמצפה לנו. גשמים באזור
שלנו הם משאב נדיר במיוחד. אנשים שבאו מארצות הברית, שבה הגשמים הם אירוע
שבועי פחות או יותר, או מאנגליה, שבה הם אירוע יומיומי כמעט, תמיד מופתעים
מהעובדה שכאן לא יורד גשם ממאי עד אוקטובר.
שמואל הנביא הוכיח לעם ישראל שנבואתו אלוקית בכך שהוריד גשמים באמצע קציר
החיטים בקיץ. לכן הממטרים המאוחרים שחווינו כאן מזכירים לנו איזו ברכה יש בגשם
ועד כמה מזוננו ואפילו חיינו אנחנו תלויים בו. מהדרך שבה התורה מדברת על היורה,
הגשם הראשון בסתיו, ועל המלקוש, הגשם האחרון, הגשמים אלה מוצגים כתוספת
מיוחדת וברכה מאלוקים, מאחר שאינם גשמים בעונתם, כביכול. המלקוש בא למלא את
הגרעון שהשאירה עונת גשמים שחונה מהממוצע. הוא מסמל את הקלישאה הנכונה
שלעולם לא מאוחר מכדי לקבל את ברכת האל.
התורה מתארת לבני ישראל את ארץ כנען לפני שהם נכנסים אליה ומזהירה אותם
שהארץ אינה דומה לארץ מצרים שאותה עזבו לפני 40 שנה. במצרים נהר הנילוס
הגדול משקה את השדות ואת היבולים, ומשום כך הגשמים אינם חיוניים לקיומה
ולשגשוגה. המצרים הקדמונים סגדו לאל הנילוס והודו לו על החיים שנתן להם.
בניגוד למצרים, התורה מציינת שאין בארץ ישראל נהרות גדולים. הירדן איננו
בר השוואה בכלל לנילוס במידותיו, בתכולתו ובנפחו. בני ישראל יצטרכו לסמוך
על הגשמים שירוו את אדמתם, והישענות על הגשמים פירושה הישענות על אלוקים,
לא על אל של נהר מסוים אלא על אל בלתי נראה ובלתי נתפס שמקיים את העולם
ואת כל מה שיש בו. כשבני ישראל נשאו עיניהם השמימה בחיפוש אחר ענני גשם,
הם חיפשו את האלוקים שלהם, את האל שרק הוא לבדו יכול לתת להם ולארצם חיים.
המשנה מבהירה את העניין הזה כשהיא דנה בניצחון של בני ישראל על עמלק כאשר
הרים משה את ידיו. לא הידיים המורמות של משה הביאו את הניצחון אלא העובדה שבני
ישראל נשאו עיניהם השמימה, מעבר לידיו המורמות של משה. זה מה שהביא להם סיוע
משמים ואת הניצחון בסופו של דבר. זה נכון גם לגבי הגשמים. כשאנחנו נושאים עיניים
אל הבורא, שהוא מקור כל הברכות, ומבינים איזו ברכה יש בגשמים, אנחנו רואים
את התופעה הטבעית בהקשר הראוי לה.
במסורת היהודית פסח הוא תקופת המעבר שבה אנחנו מפסיקים להתפלל לגשם ומתחילים
לבקש במקום זאת טל שיקיים את האדמה בקיץ. לכל עונה יש ברכה משלה. תפילת הטל
היא חלק יפה ובלתי נפרד מתפילות הפסח. גם כאן יש הכרה בתלותנו בחסד
האל ובתשומת הלב המיוחדת שהוא נותן לארץ ישראל ולשגשוגה. יש פה חזרה
אל ההבנה
שאלוקים הוא, כביכול, אל הנילוס שלנו. באזורים רבים בעולם קל לראות את הטל
ואת המטר כתופעות טבעיות, אך לא בארץ ישראל. כאן התפילה והאמונה חיוניות לקיומנו
ולתנובת האדמה. בארץ הזאת הטבע אינו מרעיף מברכותיו ברוחב יד. יש צורך במרכיב
הנוסף, בברכה מיוחדת של האל, כדי שנזכה לשפע בארצנו המבורכת. המלקוש שירד
מזכיר לנו את כל האמיתות האלה. משום כך, יש לראות במלקוש תגבורת בעיתה ותזכורת
לאחריותנו ולחובותינו כלפי מקור כל הברכות, הבורא עצמו.
שבת שלום
ברל ויין
