לתקשר
המפתח למערכות יחסים יציבות הוא היכולת לתקשר עם בני אדם אחרים. בחברה שלנו,
שמתקדמת מאוד מבחינה טכנולוגית, יש לנו אמצעי תקשורת רבים שלא עמדו לרשות
הדורות קודמים. קשה לזכור שרק לפני 30 שנה, דואר אלקטרוני היה מונח לא מוכר
וטכנולוגיה לא מוכחת. טלפון סלולרי, מחשב, הודעות טקסט, מכשירי פקס וכו', כל אלה
שיטות חדשות של תקשורת בין בני אדם. אך גם היום הדוגמה הטובה ביותר לתקשורת
אפקטיבית בין בני אדם היא המילה המדוברת.
על אף שהתורה נחקקה באבן ונכתבה על קלף כדי שהעם היהודי יוכל לקרוא אותה וללמוד אותה,
התורה עצמה מספרת לנו שהקב"ה כמעט תמיד אומר למשה "דבר אל בני ישראל". התורה
שבעל-פה ששולטת במחשבה ובהלכה היהודית מבוססת כולה על תקשורת מדוברת, על הקח-תן
שמתקיים כאשר אנשים משוחחים זה עם זה. הדיבור הוא צורת התקשורת המרכזית שלנו עם
בני אדם אחרים בגלל האופי האישי מאוד שיש לו.
אין מקבילה בכתב להטיות ולניואנסים בקול ובנימה. רק הדיבור יכול להעביר אותם. היכולת
לכתוב היטב היא מיומנות לא פחותה מהיכולת לדבר היטב, אך לא תמיד הן יכולות להחליף זו
את זו. משום כך אין פלא שהרבנים תמיד אמרו שלימוד התורה, בייחוד תורה שבעל-פה, צריך
להיעשות בסביבה של דיבור ושל תקשורת בין-אישית. אנחנו עם הספר, אבל יותר מזה, אנחנו
עם האוזן, הלשון והפה.
במסורת היהודית נלווית ללימוד התורה מנגינה. כל אדם שהתמזל מזלו לשהות, ולו מעט,
באולם לימוד בישיבה יזכור כל חייו את המנגינות שנשמעות שם בזמן לימוד הגמרא.
המנגינה עצמה הפכה לצורת תקשורת בלימוד התורה.
הציבור שקורא את התורה בבית הכנסת בשבת תמיד נאמן לתווים המלודיים שמעטרים את המילים
הקדושות. רצוי אדם לא יקרא את הפרשה לבדו. הקריאה פומבית של התורה, המילה המדוברת ולא
המילה הכתובה לבדה, היא זאת שמנחה ומובילה אותנו.
התורה ניתנה לנו באמצעות הקול האנושי, קולו של משה. בני ישראל עצמם הפצירו במשה
שהוא ילמד אותם מפני שהם לא מסוגלים "לשמוע" את האל. מאז התורה עוברת מדור לדור
באמצעות הקול האנושי ובאמצעות צורות תקשורת אישיות ואפילו אינדיבידואליסטיות. המדרש
מלמד אותנו שהקב"ה דיבר, כביכול, עם משה בפעם הראשונה מתוך הסנה הבוער בקולו האנושי
של עמרם, אביו של משה. גם הקב"ה משמש, כביכול, דוגמה לכך שאם רוצים לתקשר באופן
יעיל עם בני אדם צריך לעשות זאת באמצעות הקול האנושי.
הרעיון הזה הוא הבסיס לכל החינוך והצמיחה התורניים. זאת הסיבה שמורים, הרצאות, שיעורים,
ואפילו קלטות אודיו ותקליטורים (בלי שום מטרה אישית, תאמינו לי) הם מרכיב חיוני בתקשורת
תורנית אפקטיבית.
הזכרתי כמה פעמים שכאשר חמי המנוח והאהוב, הרב לייזר לווין, זיכרונו לברכה, נפרד מהחפץ
חיים, אמר לו אותו רב קדוש "לך דבר אל העם היהודי". כל חייו הוא חי לפי הכלל הזה. אפילו
שבועיים לפני שהלך לעולמו בגיל 96 הוא דיבר בסעודה של ישיבה בדטרויט. חז"ל גם הוסיפו
את הרעיון שמילים מדוברות שיוצאות מן הלב גם נכנסות אל לב השומע. זאת תכונה מיוחדת
ומתנה שיש רק למילה המדוברת.
אין מילים כתובות, ולא משנה כמה גדול ורב כוחן, (לרבות מאמר זה) שיכולות להתמודד עם
התכונה הזאת. מילה כתובה מגיעה ללב רק אחרי שהיא עוברת תחילה דרך המוח והשכל של
הקורא. למילים מדוברות יש היכולת להיכנס ללב השומע מיד וברור. הדברים שאמר וינסטון
צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה עזרו להביס את גרמניה אפילו יותר מהכישורים השלטוניים
והמנהליים שלו.
הקב"ה דורש מאתנו לגייס את הלב והשכל למטרות קדושות ונאצלות, למען שימור התורה
ועם ישראל. אך האל גם מצווה אותנו לגייס את פינו ולשוננו להשגת אותן מטרות. מסיבה זו
ההלכה והמסורת היהודית סולדת כל כך דיבור רע ומשבחת ומעודדת דיבור טוב.
שבת שלום,
הרב דוב ברל ויין