Printer Friendly
לסלוח ולשכוח
בישראל היום אפשר לראות הרבה מדבקות זועמות מודבקות על מכוניות. למעשה,
מצויות בישראל מדבקות זועמות כבר כמה וכמה שנים. הנושא של כולן הוא "לא
נסלח ולא נשכח". הם לא שוכחים ולא סולחים על הרבה דברים, החל ברצח יצחק
רבין ועד הפינוי הלא חכם מרצועת עזה. דומני שבימים אלה, כשאנחנו מבקשים
מאבינו שבשמים סליחה ומחילה על חטאינו ופשעינו, מוטב לנו להתרכז יותר
בסליחה ובשכחה.
היהדות רואה בסליחה אחת ממידותיו של הקב"ה. אבימלך, מלך פלישתים, חטף את
שרה אמנו למטרותיו הנלוזות, ולמרות זאת, סלח לו אברהם והתפלל למען רפואתו
ורפואת אנשיו. כשאנחנו סולחים אנחנו מחקים מידה אלוקית שטבועה בנשמותינו.
אבל השיכחה היא סיפור אחר לגמרי. ביהדות לא הקורבן מצווה לזכור את העוול
שנעשה לו. ההיפך הוא הנכון. עושה הרע מצווה שלא לשכוח את חטאו. משום כך
אנחנו מוצאים שאברהם אמנם מתפלל לרפואת אבימלך ואנשיו, אך אחר-כך הוא גוער
בו בחומרה על התנהגותו. במילות התלמוד, אברהם אומר לו "אכסנאי בא לעיר, מה
אתם שואלים אותו על עסקי אשתו?" זר מגיע לעיר לחפש אכסניה, והדבר היחיד
שמעניין אותך הוא האישה שבאה אתו? אברהם רוצה שאבימלך יזכור את המקרה. בלי
הזיכרון הזה, הסליחה חסרת ערך כמעט. אי אפשר לסלוח לפושע סדרתי. רק אדם
שחש אשמה, שזוכר את העוול שעשה ומתחייב שלא לחזור
עליו באמת ובתמים ראוי לסליחה בעיני אלקים ואדם.
במשלי נאמר "מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב ירוחם". רק מי שמודה שעשה
רע וזונח את ההתנהגות הרעה יזכה לסליחה ולרחמים. חרטה והתנצלות, ענווה
ופשפוש במעשים מזכים את החוטא במחילה. יוהרה ושחץ, שקרים ועקשנות לעולם לא
יביאו מחילה והחלמה. תכונות כאלה הן תסמינים שמעידים על כך שהעבריין שכח
את העוול שעשה. התכחשות למעשים הרעים שנעשו, התעלמות משגיאות ברורות וחזרה
עליהן לא תביא מחילה או הרמוניה ליחסים האישיים או החברתיים.
דוד המלך אומר בתהילים "חטאתי נגדי תמיד". גם אחרי שנענש וחטאיו נמחלו לו,
דוד איננו מרשה לעצמו לשכוח את חטאיו. בכך שאיננו שוכח את פשעיו הוא מוודא
שלא יחזור עליהם ומבטיח שהמחילה שקיבל תהיה תקפה ותמידית.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים שהקב"ה מבטיח לבני האדם את מתנת השכחה החשובה.
היכולת לשכוח היא הדבר שמאפשר לנו לנהל חיים נורמליים ויצרניים. אם נזכור
כל רגע של כאב ומבוכה בחיינו, לא נוכל לצאת מן המיטה בבוקר. עם זאת, התורה
מלמדת אותנו שעם ישראל, בזיכרונו הסלקטיבי, בחר לשכוח את האל שהעניק לו את
מתנת השכחה.
המגיד הגדול מדובנוב, רבי יעקב קרנץ, סיפר משל שמדגים התנהגות זו: היה פעם
אדם שהיה שקוע בחובות כבדים ונושיו רדפו אותו כל הזמן ולא נתנו לו מנוחה
ביום או בלילה.
ידידו, שגם לו היה חייב כסף, נתן לו עצה שתעזור לו להקל על מצבו: "תתחזה
למשוגע, וכך הם יתייאשו ויניחו לך לנפשך". בעל החוב שמע לעצה והתחיל
להתנהג כמשוגע. הוא התגלגל על הרצפה והעלה קצף בפיו. ואכן, הנושים נואשו
ממנו בזה אחר זה וחדלו מלהציק לו. כשבעל החוב התאושש אט-אט ושב להצליח
בעסקיו, בא הידיד שנתן לו את
העצה וביקש ממנו שיחזיר לו את ההלוואה שנתן לו. בתגובה שב והתחזה בעל החוב
למשוגע. אך הידיד אמר לו: "אל תעשה לי הצגות. הרי אני לימדתי אותך לעשות
כך." והנמשל? הקב"ה ברך אותנו במתנת השכחה, אך אל לנו להשתמש בה ביחסינו
עמו.
ימים אלה הם הזמן למחילה ולזיכרון. עלינו לזכור את חטאינו ולנסות לתקן
אותם, למחול לזולת על חטאיו ולהתפלל שניזכר לטובה לפני כס המשפט בשמים
ולסליחה ביום הכיפורים.
שבת שלום וגמר חתימה טובה
דוב ברל ויין
