Printer Friendly

לידה חדשה של חירות

במקצב המדוד וביופי העילאי של נאום גטיסברג של אברהם לינקולן (נאום שכל תלמיד באמריקה, כמוני, נדרש פעם ללמוד בעל-פה) מופיע בסוף ביטוי "לידה חדשה של חירות". לינקולן נגע בערך יסוד בחיים היהודיים והתורניים. החירות איננה מצב קיומי קבוע וצפוי אלא מצב קיומי שברירי ונדיר למדי בהיסטוריה האנושית. דווקא משום כך, מפני שהחירות שברירית ונדירה כל כך, יש להוקיר אותה, לנצור אותה ולחדש אותה שוב ושוב ושוב. כל אדם וכל חברה צריכים לידה חדשה של חירות כדי לשמר את החירות שהרוויחו בעמל כה רב.

זהו אחד המסרים היסודיים של חג הפסח הבא עלינו לטובה. ההגדה של ליל הסדר מלמדת אותנו ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". משום כך חג הפסח איננו רק חג של זיכרון, על אף שהוא גם זה, אלא חשוב מזה, הוא חג של התחדשות ושל לידה מחודשת מתמדת - לידה חדשה של חירות.

בתפילותינו אנחנו מכנים את פסח כ"זמן חירותנו". כלומר, רק חירות בעבר אלא גם חירות בהווה. חג פסח תובע מאתנו להמשיך במאבק ולהעריך את החירות, שאיננה נטולת סכנות וחולשות, ומשום כך יש לשמור עליה בקנאות ולחדש אותה דרך קבע.

מטבע הדברים נשאלת השאלה: מה ההגדרה האמיתית של החירות? היכן עובר הגבול בין אנרכיה והפקרות מצד אחד, לניצול אחראי של זכות החירות מצד שני? כל חברה חופשית מתמודדת עם השאלות והסוגיות האלה. אין ספק שאת החירות מגבילים ערכים ואינטרסים ציבוריים, הזכות של אנשים אחרים להיות בני חורין והבחירה בין טוב לרע ובין צדק לשחיתות. גם כשבני האדם מגיעים להסכמה בדבר ההגדרה הטובה ביותר שניתן להשיג, מי יוכל לאכוף הגדרה כזאת? המשטרה? בתי המשפט? המצפון האישי לבדו?

חכמי התלמוד כרכו את הגדרת החירות עם לימוד התורה, חוקיה וערכיה. מושג החירות, לפי התלמוד, חקוק על לוחות עשרת הדיברות עצמם, ומעצם היותו חקוק שם הוא מוגבל על ידי מצוות התורה. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", זאת הייתה הסיסמה של התלמוד. חירות גופנית, בלא עוצמה רוחנית ובלי מגבלות חיוניות על ההתנהגות האנושית, תהפוך לנרקיסיזם, להתמכרות ולאיוולת מסוכנת. חירות לכאורה עלולה להפוך למקרה חמור של עריצות עצמית, שהיא צורת השעבוד הגרועה מכל.

אחת הדרכים להבין דברי חכמי המשנה באבות בעניין "לב טוב" ו"לב רע", היא בדיוק הנקודה הזאת. ב"לב טוב" יש מגבלות ומשמעת. "לב רע" הוא פראי, בלתי נשלט, גחמני ובסופו של דבר הרסני לעצמו. התורה מזהירה אותנו שלא להישמע ללב כזה.

מה שעובר כחוט השני ברבים מספרי הזיכרונות שכתבו אסירי ציון ברוסיה על החוויות שלהם בתקופת הרדיפות של השלטון הסובייטי ובגולאג הוא החוסן הרוחני שאפיין אותם אפילו כשהיו בתקופות קשות של מאסרים וסבל גופני. השלווה הפנימית שאדם חש כאשר הוא יודע שהצדק והמוסר לצדו דוחפת את האדם להתאמץ להיות בן חורין באמת. חירות שמשחררת את האדם מהתשוקות שיש לו ומהלחצים שמופעלים עליו כדי שיוכל לראות את החיים ואת תפקידו הקדוש בהם בבהירות ובלי משוא פנים - זאת באמת ובתמים מתנת החירות. זאת לידה חדשה של חירות שאליה כולנו עורגים ומשתוקקים.

היצר הרע שלנו, ההרגלים הרעים, חוסר המשמעת בדיבור ובהתנהגות - כולם חוברים יחד ומנסים להפוך אותנו לאנשים מכורים, לעבדים. הכול יודעים שלא די לומר לאדם שסובל מהתמכרות שהוא צריך להפסיק או להיגמל. האדם המכור צריך לרצות להפסיק את ההתנהגות הממכרת יותר ממה שהוא רוצה להמשיך בה.

חג הפסח מספק לנו הזדמנות להפסיק את ההתנהגות הממכרת ולשנות את עצמנו לטובה. הוא עוזר לנו להגיע ללידה חדשה של חירות שרק היא תוכל להבטיח את הצלחתנו העתידית בחיים, במשפחה, בקהילה ובעבודה.

בסדר בפסח הזה עלינו לראות את עצמנו באמת ובתמים כאנשים שיצאו זה עתה לחירות, לא רק לחירות מפרעה הקדמוני אלא גם מהאני המודרני. איזו התרוממות רוח ושמחה נחוש עם חירות כזאת!

שבת שלום וחג כשר ושמח!

הרב דוב ברל ויין