Printer Friendly

לזכור

אחת הדרישות הבסיסיות ביהדות היא חובת הזיכרון. המילה "זכור" היא מילת מפתח
במצוות רבות ובערכים רבים ביהדות. היא הבסיס ליום הקדוש שלנו, השבת, שהציווי
עליהם בעשרת הדיברות נפתח במילה "זכור", "זכור את יום השבת לקדשו". יום
הדין הנורא והקדוש, ראש השנה, נקרא בתפילות שלנו "יום הזיכרון". מצוות ציצית נועדה
להזכיר לנו את כל מצוות התורה, ושבת זו היא שבת זכור, שבת שבה אנחנו מתחייבים שלא לשכוח את הרוע שאורב כל העת בעולמנו ואת הסכנה הטמונה בו לקיום אנושי תרבותי.

ממעט הדוגמאות האלה, ויש עוד רבות בתורה וביהדות, עולה בברור שהזיכרון הוא
המאפיין החיוני ביותר לרציפות ולהצלחה יהודית. לעם בלי זיכרון מצפה עתיד מעורפל
וקשה ביותר. כולנו עדים לטרגדיה האנושית שמתרחשת כאשר מישהו במשפחה, חס
וחלילה, מאבד את זיכרונו. אין דבר שובר לב יותר ממראה של אדם תוסס ופעיל שהולך
ונעלם לנגד עינינו מפני שהוא מאבד את זיכרונו. גם בסדר גודל לאומי יכולה להתרחש טרגדיה כזאת בדיוק. קשה לנו לזהות את עמלק ולזכור איך להתמודד עם איום כזה
כשהעם איננו זוכר עוד את זהותו ואת עברו.

חלק ניכר מהעולם היהודי סובל מאמנזיה, מאובדן זיכרון, סוג של דמנציה מנטלית ורוחנית. לרוב היא תוצר של שכחנות שאנחנו ממיטים על עצמנו. התנועה הציונית
החילונית ניסתה למחוק מאות שנים של זיכרון יהודי כשנחפזה לברוא "יהודי חדש", וכשהצליחה, יצרה דורות של יהודים נטולי זיכרון ומנוכרים ליהדות ולמסורתה. התעלמות מהחינוך היהודי והתבוללות מלאה במוסר המערבי, בתרבותו ובערכיו
הביאו לכך שהרוב המכריע של היהודים בתפוצה איבדו כל קשר עם עברם, וכיום
הם הולכים ונעלמים מהזירה היהודית. השמאל היהודי, על המשיחיות החילונית
והצדקנות העצמית חסרת הרחמים שלו, השמיד בכוונה תחילה כל שריד לעבר היהודי
בניסיונו ליצור אוטופיזם בינלאומי. כשהשמאל בחר להחליף את משה במרקס ואת עזרא
בלנין, הוא הרס עד היסוד כל סיכוי לקיום זיכרון יהודי אצל ילדיו ובדורות הבאים.

לאחר שמרקס ולנין נעלמו בחרפה, נותר השמאל היהודי ריקני ונטול עוגן יהודי. כיום
רוב השמאל היהודי כבר שכח את מרקס ואת לנין ונשאר מרוקן לגמרי מכל זיכרון.
לפיכך אין זה פלא שיהודים כה רבים אינם מצליחים למצוא את הדרך במבוך המנטלי
שהם תקועים בו. הם לא מצליחים לזכור איך נכנסו למבוך ולכן אינם מסוגלים אפילו
להתחיל למצוא את הדרך החוצה מאותו המבוך עצמו.

באופן כללי, יש לראות את כל מצוות התורה כעזרי זיכרון, שכן הזיכרון תלוי בחוויות מוחשיות ובאירועים בחיים, ולא במושגים מופשטים או אפילו בהישגים אינטלקטואליים.
בזכות הריחות של המטבח היהודי ביום שישי זיכרון השבת אמיתי ובלתי נשכח בשבילנו.
הישיבה בסוכה, קול השופר, אכילת המצות בסדר פסח, אלה החומרים שמהם עשוי
הזיכרון. "הריקנות" המפורסמת של עגלת היהדות החילונית איננה נובעת מטיפשות,
מחוסר מחשבה או אפילו מהעדר ערכים אלא תוצר של מחסור בחוויות מוחשיות שבכוחן
להפוך הגות ורעיונות לבלתי נשכחים, לדברים שאפשר להעביר מדור לדור. הזיכרון זקוק
תמיד לחיזוקים חיוביים על מנת שישתמר ויוערך.

רק חוויות, אירועים ומעשים יכולים לספק חיזוקים חיוביים כאלה. היינו שוכחים אפילו
את עמלק – ראו כמה מהר נעלמה השואה מתודעתם ומלבם של יהודים כה רבים – לולא
הייתה לנו בכל שנה פרשת זכור, קריאה מיוחדת בתורה והחוויה בבית הכנסת, שמחזקות
את הזיכרון המסוים הזה שלנו. התורה מצווה עלינו לא לשכוח את עמלק, אך לא רק את עמלק אסור לנו לשכוח. אסור לנו לשכוח את כל ההיסטוריה היהודית, את סיפורי העבר של המשפחות ושל האבות, ואסור לנו לשכוח את מה שקיבלנו בהר סיני. רק אם נזכור
את העבר נבטיח לעצמנו הצלחה בהווה ובעתיד.

שבת שלום
ברל ויין