Printer Friendly

לומר תודה

אחד מעקרונות היסוד של היהדות הוא הכרת תודה - הצורך והיכולת להודות. אדם שהוא כפוי טובה, שאיננו מעריך את מה שיש לו ואיננו מכיר תודה כלל וכלל, נחשב לחוטא, אם לא במעשה, בוודאי בגישה.

התלמוד קובע, בדרכו הייחודית, שלאדם חי אסור להתלונן. די בעובדה שעודנו חי כדי לחייב אותו להכיר ואף להביע תודה. יהודים מתחילים את יומם במילים "מודה אני", אני מודה לך, הקב"ה, על כך שנתת לי את מתנת החיים פעם נוספת בכך שאני מתעורר ליום חדש זה. גישה כללית של הכרת תודה מקלה על החיים ומפשטת אותם אפילו לנוכח מכשולים, בעיות וקשיים גדולים. אדם שמסוגל להעריך את זולתו ולהודות לו הוא אדם אופטימי יותר. אדם כזה תמיד יראה את חצי הכוס המלא. הוא יעריך יותר את מה שיש לו ויהיה פחות קנאי ופחות חרד לגבי מה שאין לו.

בחברה התחרותית והחומרנית שיש לנו היום נראה שיש מעט מאוד מקום לביטויי תודה. אבל התורה, המסורת היהודית ומערכת הערכים שלה תובעות מאתנו להכיר ולהביע תודה, לא רק בגישה אלא גם במילים ובמעשים. החשיבות של התפיסה הזאת היא משהו שעלינו להנחיל לילדינו ולנכדינו מגיל צעיר ביותר. אחת המילים הראשונות שילד צריך ללמוד היא "תודה".
יש ביהדות ערך אחר שתורם לפעמים לתוצאה הפוכה מזו שתיארתי עכשיו. הערך הזה הוא השאיפה להיות עצמאי ולא להיות חייב לאנשים אחרים על עזרתם ונדיבותם. משום כך, כשאדם נאלץ לפעמים לקבל סיוע ועזרה מאנשים אחרים, לפעמים הוא חש טינה. אותה טינה לעתים קרובות מופנית, שלא בצדק, החוצה, כלפי אנשי חסדו, כלפי האנשים שסייעו לו, מה שמוביל להשתקה ולעתים אפילו לסילוק מוחלט של כל תחושה או ביטוי של הכרת תודה.

הייתי עד לתופעה אירונית זו פעמים רבות בימי חיי. אני מכיר מגייסי תרומות למוסדות תורה שאינם חשים שום הכרת תודה כלפי תורמים שתרמו פחות מן הסכום שהמגייסים ביקשו או ציפו לקבל. אני תמיד ניסיתי לחקות את מורי ורבי בתחום גיוס התרומות, רבי יוסף כהנמן, הרב מפוניבז', שהודה בהתלהבות ובכנות לכל תורם, ולא משנה מה סכום הכסף שנתן. הוא ציטט אמרה תלמודית שמתייחסת להתנהגות ולהליכים בבית המשפט, "דין פרוטה כדין מאה", ואמר שהכלל הזה חל לא רק על התנהלות בבית המשפט אלא גם על תורמים וגיוס תרומות. חובה להכיר תודה תמיד ולהביע את התודה במילים ובמעשים.
במהלך חייו, אדם צריך ללמוד לקחים רבים ולפתח תכונות אופי רבות שדורשות תרגול והשקעה. כפי שאדם צריך ללמוד לתת בצורה נעימה, עם חיוך, איחול ומילה טובה, עליו ללמוד שבחיים הוא יצטרך בסופו של דבר גם לקבל. גם את זה צריך לעשות עם חיוך, איחול ומילה טובה. ילדים לעתים קרובות מפגינים טינה כלפי מתנות שלא עמדו בציפיות או בדרישות שלהם באותו הרגע. אך בגישה בוגרת ותורנית אין מקום להתנהגות או להתייחסות כזאת. קבלה לא נעימה כזאת הורסת חיי נישואים וחיי משפחה ויוצרת בעיות בחיים המקצועיים וביחסי הגומלין שלנו עם בני אדם אחרים.

יש אנשים שמקמצים בנתינה ויש כאלה שמקמצים בהכרת תודה על הטוב שנפל בחלקם ועל המתנות שקיבלו. אלה שמתקשים להודות לאנשים על עזרתם יתקשו גם להודות לקב"ה על מתנת החיים שנתן להם וכל מה שנלווה לה. אנחנו מתרגלים למתנות ולמעשי הנדיבות שאנחנו מקבלים ומתייחסים אליהם כדבר מובן מאליו. רק כשהם נעלמים אנחנו מתחילים להבין את ערכם ואת חשיבותם. נעשה בחכמה אם נלמד לומר תודה כל עוד הנתינה, המתנות והנותנים עדיין אתנו.

שבת שלום
הרב דוב ברל ויין